למידה למבחן היא פעולה שאיננה קלה או מהנה במיוחד לרוב האנשים. כשחושבים על זאת, כל הפרקטיקה של בחינה היא סיטואציה לא טבעית ולא נחוצה. בנוסף לזאת, מבחן הוא אמצעי חברתי לקטלג אנשים לפי רמת ביצוע. אדם שעומד בדרישה מקבל ציון "גבוה" והוא שייך לכלל, בעוד שאדם שאיננו עומד בדרישה מקבל ציון "נמוך" או "נכשל" לכן איננו שייך לכלל אלא נהפוך הוא, מתחת לכלל.
אנשים "נבחנים" ברמות שונות לאורך כל חייהם, מינקות ועד בגרות. תמיד היכולות שלנו מושוות אל יכולות הכלל וה"טיב" שלנו נמדד ביחס למדד הכולל. בגילאי הינקות אנחנו "מתפתחים" בהתאם לקצב ההתפתחות הנורמאלי או במידה ולא אנו ב"פיגור" התפתחותי; בגן הילדים היכולות החברתיות והקוגניטיביות שלנו נבחנות על מנת לראות האם אנחנו "מוכנים" למסגרת חברתיות כשנתבגר ואם לא אנו לא "בשלים" לאינטראקציות חברתיות בעתיד. וכך הלאה לאורך כל החיים, אנחנו תמיד צריכים לעמוד בתקן, תמיד להיות חלק מהכלל ותמיד לעמוד בדרישות.
מבחן הוא האויב?
נשאלות השאלות הבאות: האם התקן הוא מדד מהימן לנורמאליות? כמו כן, האם אי עמידה בתנאי התקן משמע חריגה מהנורמה? מי קבע מהם המדדים הנורמאליים?. לפני שתהיה התייחסות לשאלות אלו, חשוב להדגיש שמבחנים מבחינה אובייקטיבית אינם האויב, הבעייתיות מתחילה כאשר נותנים משמעות חברתית למבחן. בהתייחס לשאלה הראשונה, ברמה האובייקטיבית מדד התקן הוא המדד השכיח ביותר, אולם שכיחות לא בהכרח מובילה לנורמאליות, מעבר לכך, חברות משתנות לאורך זמן ויחד עמן מדד התקן, לכן מה שנחשב ל"נורמאלי" בתקופה מסוימת יכול להיחשב לאב- נורמאלי בתקופה אחרת. במענה על השאלה השנייה, אי עמידה בתקן משמע חריגה מהערך הכולל, מעין שונות שאיננה מתקיימת אצל רוב האנשים. אולם האם שונות זו חייבת להיחשב לגנאי?
השאלה השלישית והאחרונה מתייחסת לקובעי מדדי התקן. מדדי התקן נקבעו על ידי אנשי מדע אשר רצו למפות את התנהגותה של החברה המערבית ובכך יצרו ערכים מספריים להתנהגויות שונות. אמנם עבודתם תרמה רבות להבנתה של החברה אך יחד עם זאת נוצרה מערכת יחסי כוחות על בסיס עמידה וחריגה מאותם ערכים. את המערכת הזו צריך לשנות, והדרך לשינוי היא באקדמיה.
נשאלת השאלה, האם צריך לחדול מלקיים מבחנים? בהתאם לזאת, האם ניתן למצוא דרכים אחרות להעריך ידע של אנשים? למרות שישנה בעיתיות עם שיטת המבחנים היא עדין אפקטיבית במיוחד להערכת ידע של אנשים, אולם כפי שנטען מקודם יש לנתק את המשמעות ההיררכית לאותם ציונים. בנוסף לכך, עבודות אקדמיות הן אמצעי יותר הוגן לבחינת ידע של סטודנט. הסיבה לכך שבשונה ממבחן, עבודה אקדמית נבנית לאורך זמן ומאפשרת היכרות מעמיקה יותר עם החומר. כמו כן, עבודה אקדמית היא פחות מלחיצה וניתנת לשינוי במידת הצורך, ולבסוף, עבודה אקדמית מאפשרת יותר פיקוח וליווי אישי של גורם חיצוני מאשר מבחן. לסיכומו של דבר, עבודה אקדמית היא אמצעי הערכה אלטרנטיבי למבחן שיש בו פוטנציאל גלום להערכה מכבדת ולא מענישה.
