אם אתם לקראת כתיבת עבודות בחינוך – עבודה לדוגמא יכולה לסייע לכם בהבנת המבנה הנדרש, אופן הכתיבה והאופן בו יש לשלב מידע מהספרות. בדיוק מסיבה זו צוות סילבוס מביא לעיונכם דוגמא מלאה לכתיבת עבודות בחינוך. קריאה נעימה!
כתיבת עבודה בחינוך: תוכן עניינים
כתיבת עבודה בחינוך לדוגמא: על עמדות כלפי אלימות והעדפות צפייה בטלוויזיה בקרב מתבגרים
תוכן עניינים. 2
מבוא. 3
1. סקירת ספרות. 4
1.1 השפעות הטלוויזיה על התנהגות הצופים. 4
1.2 אלימות בטלוויזיה. 6
1.2.1 מסגרת תיאורטית – השפעה של אלימות בטלוויזיה על התנהגות. 8
1.2.2 השפעות אלימות בטלוויזיה על התנהגות – ממצאים. 11
1.2.3 השפעת הטלוויזיה על התנהגות אלימה – משתנים מתווכים. 13
1.3 אמצעי התמודדות עם אלימות בטלוויזיה. 17
1.4 עמדות. 19
1.4.1 עמדות – רקע. 19
1.4.2 אלימות בטלוויזיה ועמדות. 21
1.5 רציונאל המחקר. 22
2. שיטה. 24
3. ממצאים. 25
4. דיון 30
ביבליוגרפיה. 33
נספח א' – שאלון המחקר. 37
מבוא עבודה בחינוך
הטלוויזיה מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, אשר עימו גדלים ילדינו מינקות.
במסגרת חופש הביטוי, הפיקוח הרשמי על תכני הטלוויזיה הינו מועט, ויכולתם של גורמי הפיקוח לאכוף מגבלות על תכנים לא ראויים הינה מוגבלת. מתוך כך, צמחה תופעה אשר ניתן לכנותה אף כתופעה חברתית, ובמסגרתה נחשפים ילדים ובני נוער לתכנים אלימים בטלוויזיה בתדירות גבוהה מאוד ותוך הצגה מסולפת של משמעויות האלימות והשלכותיה. בהתחשב בכך שהטלוויזיה מהווה מודל לחיקוי ולסוציאליזציה עבור ילדים ומתבגרים, הכרחי לבחון כיצד האלימות בטלוויזיה משפיעה על התפתחותם ועשויה להשפיע על תפקודם כבוגרים בחברה.
בעבודה זו אבחן את השפעת הצפייה בתכניות טלוויזיה בעלות תכנים אלימים על עמדותיהם של בני נוער.
ראשית אסקור את האופן שבו בא לידי ביטוי כוחה של הטלוויזיה בהשפעתה על התנהגות הצופים. לאחר מכן אסקור את הרגלי הצפייה הנפוצים בקרב ילדים ובני נוער ואציג מחקרים אשר בחנו את השפעת הרגלי הצפייה הללו על התנהגותם של בני נוער וילדים, הן בטווח הזמן הקצר והן בטווח הארוך עד לבגרותם. גישות תיאורטיות להסבר השפעת הטלוויזיה על ילדים ובני נוער, וכן משתנים מתווכים אשר משפיעים על הקשר ייסקרו בנוסף. לבסוף, אתמקד בנושא העמדות ואפרט את הבסיס התיאורטי לשאלות המחקר – האם קיים הבדל מגדרי בעמדות בני נוער כלפי אלימות? והאם להיקף הצפייה בסדרות טלוויזיה אלימות ישנה השפעה על עמדותיהם של בני נוער כלפי אלימות? לפי השערות המחקר, התשובות לשתי השאלות הללו הן חיוביות. לסיכום, אדון בממצאי המחקר ואפרט השלכות והמלצות למחקרי המשך.
1. סקירת ספרות
בעולם המודרני, מהווה הטלוויזיה אמצעי תקשורת אשר הופך את הידע לזמין ונגיש עבור כל שכבות האוכלוסייה כמעט. במקביל ליתרונותיה הרבים של הטלוויזיה כאמצעי תקשורת נגיש ותפקידה החברתי החשוב והמרכזי, לשימוש הנפוץ בטלוויזיה ולחלק מתכניו המשודרים ישנן השלכות על עולמם של הצופים. אחת מן ההשלכות הללו היא חשיפה לאלימות בדרגות חומרה שונות, בין אם במסגרת עלילתית של סרטים וסדרות, ובין אם במסגרת תיעודית באמצעות החדשות.
כשם שהטלוויזיה משפיעה על חייהם של אנשים בדרכים שונות ומגוונות, היא גם עלולה לייצר תופעות בלתי רצויות. עבודה זו תתמקד בהשפעת החשיפה לאלימות טלוויזיונית על עמדותיהם של בני נוער באשר לאלימות.
1.1 השפעות הטלוויזיה על התנהגות הצופים
הקשר בין חשיפה לתכנים בטלוויזיה ובין התנהגות הצופה הינו מושא למחקר רחב בשלל דיסציפלינות. בעוד שמחקרים רבים עסקו בהשפעת הטלוויזיה על התנהגותם והתפתחותם של ילדים ובני נוער, סוג אחר של מחקרים התמקד בהשפעה "רצויה" של הטלוויזיה על ההתנהגות, אשר בה טמון הרציונל לפירסום ולשיווק טלוויזיוני. כפי שנראה בהמשך, המחקרים נבדלים זה מזה במשתנה התלוי אשר הם בודקים – חלקם מתרכזים בעמדות, מתוך הנחת היסוד שעמדות מנבאות התנהגות, וחלקם מתרכזים בהתנהגות בפועל.
השפעת הטלוויזיה על עמדות והתנהגות נחקרה ביחס לתחומים מגוונים. Elmelund-Præstekær & Hopmann (2012) למשל, מצאו כי לת\טלוויזיה ישנו תפקיד פוליטי באמצעות השפעה על הצופים. בעקבות צפייה בטלוויזיה, אנשים מפתחים עמדות לגבי מאפייניהם האישיים של הפוליטיקאים, ואלו משפיעות על קבלת ההחלטות שלהם בעת בחירות.
לעומתם, מצאו Kort-Butler & Sittner-Hartshorn (2011) כי צפייה בסדרות פשע משפיעה על הצופה בהתאם לסוג הסדרה. כאשר צופים אשר צפו בסדרות פשע דוקומנטריות אשר סקרו פשעים שהתרחשו במציאות, דיווחו על פחד גובר והולך ממקרי פשיעה ועל עמדות המביעות חוסר אמון ביכולתה של מערכת האכיפה לטפל בפשיעה. מנגד, בקרב צופים אשר נחשפו לדרמות פשע (כגון "חוק וסדר", CSI), לא התגלתה השפעה על תחושות הפחד מן הפשיעה, אולם חלה עלייה בתמיכה בעונש מוות ככל שתדירות הצפייה בתכניות הללו גברה.
מחקר נוסף בחן כיצד פרק של הסדרה "הסימפסונים" אשר עסק בצמחונות, משפיע על עמדותיהן ותפיסותיהן של ילדות באשר לתזונה נכונה. לאחר הצפייה בפרק, הראו הילדות שיפור משמעותי ברמת הידע לגבי תזונה נכונה וברמת הכוונה לאמץ הרגלי אכילה נכונה, כמו גם עמדות שליליות יותר בנוגע לאכילת בשר. מממצאי מחקר זה הסיקו החוקרים כי מידת ההשפעה של תכניות טלוויזיה על הרגלי תזונה היא אף יותר משמעותית מאשר השפעתן של פרסומות, שכן המסרים התזונתיים בתכניות נמצאים ב"רקע" ומהווים חלק מסגנון החיים של הדמות, אשר איתה מזדהים הצופים (Byrd-Bredbenner, Grenci & Quick, 2010).
היבט נוסף של הקשר בין טלוויזיה והתנהגות נמצא בפרסומות. Emery et al (2012) בדקו את השפעתם של קמפיינים ממשלתיים נגד עישון, על הרגלי העישון של צופים. ממצאיהם הראו כי חשיפה לפרסום השפיעה באופן חיובי על כוונתם של הצופים להפסיק לעשן, ולניסיונות להפסקת עישון.
במחקרי השפעת טלוויזיה, במיוחד בהקשר של ילדים, נשאלת שאלת אופייה של השפעת הטלוויזיה על ההתנהגות – האם הטלוויזיה מחזקת נטיות התנהגותיות קיימות או יוצרת התנהגויות חדשות, והאם ההשפעות ההתנהגותיות הן מיידיות ונוסעות מחיקוי בלבד, או שמא הן מצטברות לטווח ארוך ומשנות את כלל אפשרויות ההתנהגות הזמינות לילד. ככל שהשפעות הטלוויזיה על ההתנהגות הן לטווח ארוך ובכוחן ליצור התנהגות חדשה גם ללא נטייה קיימת, מוטלת אחריות רבה יותר על רשתות התקשורת בבחינת תכני הטלוויזיה המכוונים לילדים, ובבחינת שעות השידור והסימון הגלוי של תכניות טלוויזיה אשר כוללות תכנים אלימים (למיש, 2002).
1.2 אלימות בטלוויזיה
Kunkel & Wilson (1995) הצביעו על חשיבות ההקשר שבו מוצגת האלימות למחקר, שכן אלימות המוצגת בסרט על שואה, למשל, נתפסת באופן שונה מאשר אלימות בסרט פעולה כגון "שליחות קטלנית". על כן הם גיבשו הגדרה למושג "אלימות" בהקשר טלוויזיוני, אשר כולל מספר אלמנטים אשר יש להתייחס אליהם במחקר. לפי הגדרתם, אלימות הינה "תיאור גלוי של איום בכוח פיזי, או תיאור גלוי של השימוש בפועל בכוח פיזי, אשר נועד לפגוע ביצור חי או קבוצה של יצורים חיים. אלימות כוללת גם תיאורים של תוצאות הפגיעה הפיזית, גם אם האמצעים האלימים שגרמו לה אינם נראים".
לפי גישתם של Kunkel & Wilson (1995), קיימים מספר מרכיבים מרכזיים המגדירים אלימות בטלוויזיה; כוונה לפגוע – היות וכוונה הינה תהליך פנימי אשר לא ניתן לצפות בו אלא רק בתוצאותיו, במדיה הטלוויזיונית מנסה הבמאי להעביר לצופים את תחושת המוטיבציה של הדמות לנקוט באלימות, על מנת שהעלילה תיתפס כהגיונית ורציפה. לפיכך, להקשר שבו מתבצעת האלימות ישנה השפעה על האופן שבו תופס הצופה את הסיבות לאלימות. הכוונה לפגוע משקפת את הגדרת האלימות יותר מתוצאות הפגיעה, כיוון שגם במקרים בהם הדמות אינה מצליחה לפגוע קיים עיסוק באלימות אשר משפיע על הצופה.
פגיעה פיזית – מרכיב זה של הגדרת האלימות אינו מוגבל לסצינות הפגיעה הפיזית, אלא כולל גם איומים ותיאור של השלכות האלימות. מקרים אלו, בהם האלימות אינן מתוארת באופן ישיר וגלוי, מעוררים גם הם בצופה תחושות וקוגניציות ביחס לאלימות, ועל כן יש לכלול אותם בבחינת השפעת האלימות בטלוויזיה על הצופה.
יצור חי – בהגדרת האלימות הטלוויזיונית, הדגש הוא כי הפוגע והנפגע הם יצורים חיים. הגדרה זו תוחמת את מושג האלימות כך שלא יכלול פגיעה פיזית באמצעות אסונות טבע, למשל.
Strausburger & Wilson (2003) מציינים כי לאלימות בטלוויזיה מתווסף לעיתים תכופות גוון של יוקרה, כאשר הפעולות האלימות מתבצעות ע"י דמויות "טובות" ופופולאריות בעלילה. בנוסף לכך, הם מצאו כי רוב הסצנות האלימות אינן כוללות חרטה, ביקורת או עונש בתגובה להתרחשותן. קרוב למחצית מן התכניות הכוללות אלימות, לא כוללות התייחסות להשפעות השליליות של האירוע לטווח הארוך, וכן במקרים רבים לא מודגש כאבו של הקורבן כתוצאה מהאלימות שננקטה כלפיו.
מחקרם של Wilson et al (2002) מצא כי בתכניות הטלוויזיה המופנות לילדים קיים ריכוז גבוה של אלימות. 7 מתוך 10 תכניות ילדים כוללות אגרסיביות פיזית (לעומת 6 מתוך 10 תוכניות שאינן מופנות לילדים), ובנוסף – בשעה טיפוסית של תכנית ילדים צופה הילד בתקרית אלימה בין תוקף לקורבן בממוצע כל 4 דקות, בעוד שבתכניות שאינן מופנות לילדים מוצגות תקריות אלימות בכל 12 דקות בממוצע.
בישראל נצפו ממצאים דומים ע"י תדהר (2003), אשר הראתה כי בכמחצית מהתכניות לגיל הרך קיימת אלימות פיזית או מילולית, וזאת בתדירות של אחת ל- 4.8 דקות בממוצע. הרוב המוחלט של האלימות המשודרת בטלוויזיה הינו אלימות פיזית (בכ- 89% מן האירועים האלימים), לעומת 31% מן האירועים האלימים אשר כללו אלימות מילולית בלבד. בנוסף, מסרים נגד אלימות הועברו רק במקצת מהתכניות (12%). המסרים אשר העבירה האלימות מדאיגים אף יותר – בכ- 32% מן התכניות לילדים לא הוענש התוקף ואף לא ספג גינוי. התרת האלימות למטרות החיוביות השתקפה בכ- 34% מן התכניות, המסר "אלימות משתלמת" הועבר בכ- 15% מבין התכניות וכן ב- 6% מן התכניות עבר מסר כי לא ניתן להפסיק או לעצור אלימות.
הרגלי הצפייה של ילדים ובני נוער ישראלים בטלוויזיה ממחישים ביתר שאת את חשיבות הבנת הקשר בין תכני טלוויזיה להתנהגות אלימה. וייסבלאי (2009) מציינת כי רוב הילדים ובני הנוער הישראלים צופים בטלוויזיה יותר משלוש שעות בכל יום, נתון אשר מציב את הצפייה בטלוויזיה כפעילות הפנאי העיקרית בגילאים הללו. סקר של ארגון הבריאות העולמי אף קבע כי ביחס לעולם, ישראל היא אחת המדינות המובילות בשעות הצפייה של בני נוער בטלוויזיה. נמצא כי בממוצע כ- 68% מבני הנוער הישראלים צופים בטלוויזיה במשך יותר משלוש שעות ביום. בנוסף, נמצאה אינטראקציה של הצפייה בטלוויזיה ומגדר – בגילאים צעירים הבנות צופות בטלוויזיה יותר מבנים, בעוד שבגילאים מבוגרים יותר הבנים הם אלו אשר צופים יותר (WHO, 2009).
כבר בשנת 2001 ציין מבקר המדינה כי על משרד החינוך לפעול בשיתוף המשרדים הממונים על כלי התקשורת לשם צמצום מימדי האלימות בשידורי הטלוויזיה לילדים ונוער. לפי מסקנותיו, יש לשלב בשידורים לקהל זה מסרים השוללים אלימות ומעודדים "שיתוף פעולה, סובלנות ואחווה", ולהעמיק את העיסוק בדרכי פתרון בעיות אשר אינן מערבות אלימות (מבקר המדינה, 2001: 59).
גישות תיאורטיות שונות ,כמו גם מחקרים שונים, הגדירו והסבירו באופן שונה את השפעת הצפייה בטלוויזיה על הצופה, כפי שאראה בהמשך.
1.2.1 מסגרת תיאורטית – השפעה של אלימות בטלוויזיה על התנהגות
גישות תיאורטיות לא מעטות ניסו להתמודד עם שאלת השפעת הצפייה בתכניות טלוויזיה הכוללות אלימות על התנהגות ילדים ובני נוער. למיש (2002) מציינת כי ילדים ובני נוער הם אוכלוסייה פגיעה להשפעת הטלוויזיה, וזאת כיוון שהם זקוקים להגנה, טיפול וחיברות של המבוגרים. ילדים אלו הם חסרי ניסיון חיים וחסרי ידע, חושבים באופן שונה מאשר מבוגרים, וכן נטולי משאבים כלכליים וחברתיים. לפיכך ילדים הם קהל יעד נוח להשפעותיה של הטלוויזיה, בין אם הן לטווח הקצר או הארוך.
להשפעת האלימות בטלוויזיה על התפתחותם והתנהגותם של ילדים ובני נוער, כמו גם מבוגרים, ישנו מקום מרכזי במחקר. האלימות מהווה תופעה חברתית אשר מחקרים רבים מנסים לברר את מקורה, את הגורמים המשמרים אותה וכן את הדרכים לצמצם את שכיחותה. להלן אסקור גישות תיאורטיות נפוצות להסבר השפעת האלימות על התנהגות.
הגישה הראשונה היא גישת הקתרזיס (זיכוך). מקורו של המושג ביוונית, והוא מייצג היטהרות. פרויד היה הראשון לטבוע את הטענה כי כאשר האדם צובר רגשות שליליים ואינו משחרר אותם, יכולות להיווצר השפעות פסיכולוגיות. בהמשך לכך, Feshbach (1955) השתמש במושג בהקשר של אלימות וטען כי הדחפים האלימים של האדם יכולים להשתחרר באופן ישיר, תוך נקיטת אלימות, או תוך חשיפה לאלימות דמיונית. מגישה זו נובע כי לחשיפה לאלימות בטלוויזיה יכולה להיות השפעה חיובית ומרפאת ע"י הפחתת התנהגות אגרסיבית, שכן האלימות הטלוויזיונית משמשת לזיכוך הדחפים האלימים במקום שימוש באלימות ישירה. לפי תיאוריה זו, לאלימות בטלוויזיה ישנה דווקא השפעה שלילית על תדירות וחומרת אגרסיביות ואלימות בקרב ילדים, אולם ממצאים אמפיריים, כפי שנראה בהמשך, אינם תומכים בהשפעה זו.
גישה נוספת להסבר השפעת אלימות טלוויזיונית על אגרסיביות ואלימות בקרב ילדים היא גישת הלמידה החברתית. גישה זו מתבססת על תהליכי למידה באמצעות חיקוי, לפי המודל של בנדורה. לפי גישה זו, ילדים לומדים התנהגויות גם מבלי להתנסות בהן באופן ישיר (כלומר, ללא תהליכים של התניה או ניסוי וטעייה). בדרך זו, הם צופים בהתנהגויות של אנשים בסביבתם או של אנשים בתקשורת, ומחקים אותן. לפי גישת הלמידה החברתית, ילדים נוטים יותר לחקות התנהגויות אשר המודל לחיקוי קיבל עליהן תגמול או לא נענש עליהן. לפיכך, בהתאם לגישה זו קיימת משמעות מרחיקת לכת להשלכות האלימות בטלוויזיה. בנוסף, בנדורה הראה כי ילדים יכולים לצפות בהתנהגות ולחקות אותה מן הזיכרון במועד מאוחר יותר, כך שגם אם חיקוי ההתנהגות אינו גלוי לעין מיד לאחר החשיפה לאלימות, עדיין יכול להיווצר מצב שבו ההתנהגות מאוחסנת בזיכרון ותבוא לידי ביטוי בנסיבות אחרות (Wilson, 2011).
בשנת 1986 בנה בנדורה מודל חדש – למידה קוגניטיבית חברתית – אשר נועד להסביר מדוע לא כל הילדים מחקים התנהגויות מתוגמלות, ומדוע ילדים אינם חוזרים על ההתנהגויות הנצפות באופן מיידי. מודל זה כולל מרכיבים קוגניטיביים אשר משפיעים על הלמידה החברתית, כגון תשומת לב. לפי גישה זו, על מנת ללמוד התנהגות חדשה, צריך הילד לשים לב למודל החיקוי, לאחסן בזיכרון את ההתנהגות הנצפית, ולשלוף מידע זה לשם פעולה. לפיכך, כשריו הקוגניטיביים של הילד ישפיעו על יכולתו ללמוד התנהגויות חדשות באמצעות למידה חברתית (Bandura, 1986). לפי גישה זו, ישנה חשיבות לאופן שבו מוצגים המודלים לחיקוי בטלוויזיה – דמויות אלימות אשר מוצגות באופן בולט וחיובי, ממקדות בהן את תשומת לב הצופה, דבר אשר מגדיל את הסיכויים לחיקוי ההתנהגות הנצפית.
גישה נוספת, המשתמשת במושג "הטרמה" (Priming), מסבירה כיצד הטלוויזיה מעוררת התנהגויות אגרסיביות לאחר שכבר נלמדו. הטרמה מציינת מצב שבו חשיפה לגירוי כלשהו מעוררת את התהליכים הקוגניטיביים כך שעיבוד מידע חדש מתבצע ביחס לגירוי המוטרם (מלשון "טרם").
לפי גישה זו, גירוי אלים בטלוויזיה מעורר מחשבות, רגשות ואף תהליכים מוטוריים אגרסיביים המאוחסנים בזיכרון. בטווח הזמן הקצר שלאחר החשיפה לגירוי, האדם מצוי תחת הטרמה ועל כן גירויים בסביבה יעוררו אותו לפעילות אגרסיבית ביתר קלות. על המעבר ממחשבות ורגשות בזיכרון להתנהגות אגרסיבית עלולים להשפיע מספר גורמים – רגשות אינטנסיביים וכעס, הצדקה להתנהגות אגרסיבית, ורמזים מן הסביבה הקשורים לסיטואציה האלימה אשר האדם צפה בה בטלוויזיה (Berkowitz, 1990(. התרומה המרכזית של גישת ההטרמה היא בהסבר גורמי המצב אשר קושרים בין אירועים אלימים טלוויזיוניים ובין התנהגות בפועל.
גישת עיבוד המידע משמשת להסבר ההשלכות ארוכות הטווח של האלימות בטלוויזיה. לפי גישה זו, התנהגות האדם מכוונת לפי "תסריטים" מנטאליים לגבי אירועים מוכרים. התסריטים כוללים מכלול של מידע הקושר בין סיבות, תוצאות, מטרות ותכניות פעולה. לפי Huesmann (1998), ילד אשר נחשף לאלימות (במציאות או בתקשורת) בתדירות גבוהה, יגבש תסריטים אשר לפיהם האלימות הינה אמצעי לפתרון בעיות. כאשר התסריטים נלמדים, ניתן לשלוף אותם מן הזיכרון על סמך הדמיון של מרכיביהם למאפייני הסביבה של הילד. עם השימוש התדיר בתסריטים, אלו מוכללים לסיטואציות נוספות. גישה זו משלבת בין הלמידה החברתית, ההטרמה, והתהליכים הקוגניטיביים המתווכים בין החשיפה לאלימות ובין התנהגות. הייחוד שלה הוא בהסבר העמידות של הרגלי אגרסיביות בפני שינויים, וכמו כן בהדגשת תפקיד הסביבה כ"טריגר" לאלימות.
אחת הגישות התיאורטיות, אשר הפכה עם הזמן לפרדיגמה בפני עצמה, הינה תיאורית "הבניית המציאות" או "תפיסת עולם" (Cultivation Effect) של Gerbner & Gross (1976). לפי גישה זו, התקשורת ההמונית היא יצרנית סדרתית של מסרים המופנים לכלל האוכלוסייה, ומשמשת לשימור תרבויות ושינוי תרבויות. שלוש ישויות משפיעות על האופן שבו מסרים מהתקשורת משפיעים על המציאות – האחד, הוא הגורם המוסדי – מוקדי הכח בחברה, ארגונים ותהליכים מוסדיים המייצרים את המסרים שהתקשורת מעבירה. השני, מערכת המסרים המכילה מבנים רחבים ודפוסים עקביים אשר תכניות הטלוויזיה בכללותן מייצגות. גורם שלישי, "הבניית המציאות" מתייחס ליחסי הגומלין שבין התהליכים המוסדיים, מערכת המסרים, והנחות הציבור.
לפי תיאוריית "תפיסת העולם", המציאות אשר הטלוויזיה משדרת משפיעה באופן ישיר על דימויי המציאות של הצופים ועל אמונותיהם. האמונות הללו משמעותיות ליציבות הסדר החברתי, או לשם יצירת שינוי תרבותי – בהתאם לאינטרסים של מרכזי הכח בחברה והאופן שבו מסרי התקשורת משפיעים על תפיסת המציאות של הציבור.
בהקשר השפעת אלימות על הצופים, מתארת תיאוריית הבניית המציאות תופעה של תפיסת העולם כאכזר ואלים. מחקרים שעסקו בתופעה מצאו כי צפייה רבה וממושכת בטלוויזיה קשורה לפיתוח ושימור עמדות של קורבנוּת, אי אמון וסכנה, ואמונות לא מדויקות אודות שכיחות פשיעה ואכיפת חוק. בהשוואה לאנשים אשר הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה "קלים", צופי טלוויזיה "כבדים" החזיקו בעמדות לפיהן לא ניתן לבטוח באנשים.
מסרי התקשורת משפיעים על תפיסת העולם כאכזר ואלים באמצעות שני תהליכים; הדהוד – תהליך שבאמצעותו תפיסת העולם המוצגת בטלוויזיה מחזקת את פחדי הציבור אשר חי בסביבה אלימה. מירכוז – תהליך שבו הטלוויזיה מגשרת על הבדלים סוציו אקונומיים בין אנשים ומנחילה ערכים משותפים. לפיכך, אנשים מרקע שונה וחשיפה שונה לאלימות במציאות אשר יצפו בטלוויזיה בתדירות גבוהה, יפתחו תפיסת עולם לפיה העולם הוא מקום מסוכן ואלים (Morgan & Shanahan, 2010).
1.2.2 השפעות אלימות בטלוויזיה על התנהגות – ממצאים
Kunkel & Wilson (1995) ציינו כי השפעת האלימות בטלוויזיה על התנהגות ועל עמדות מתבטאת במספר דרכים, אשר ביניהן ניתן לציין קבלה של האלימות כאמצעי ליישוב קונפליקטים, דה-סנסיטיזציה לנזק הנגרם לקורבן, וכמו כן הגדלת הסיכוי להתרחשותה של התנהגות אגרסיבית בהמשך.
מחקר אורך אשר בדק את הרגלי הצפייה של ילדים ואת מידת האגרסיביות שלהם בילדות וכ- 15 שנים לאחר מכן, מצא כי מידת האגרסיביות של הצופים (גברים ונשים כאחד) בבגרות הושפעה מההזדהות עם דמות טלוויזיונית אלימה מאותו המיגדר של הצופה, ומתפיסות הצופה לגבי הממשיות של האלימות בטלוויזיה. לא זאת בלבד אלא שהשפעת המשתנים הללו ניבאה את התגברות ההתנהגות האגרסיבית לאורך זמן. מעבר לכך, ממצאי המחקר הראו שכיחות גבוהה יותר של התנהגויות אלימות ואנטי-חברתיות חמורות מאוד בבגרות בקרב 20% מן הנבדקים אשר קיבלו בילדות את הציונים הגבוהים ביותר בתדירות החשיפה לאלימות בטלוויזיה, בהזדהות עם דמות טלוויזיונית אגרסיבית מאותו מיגדר, ובאמונה כי הטלוויזיה מתארת את החיים כפי שהם באמת (Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron, 2003).
Miller, Grabell, Thomas, Bermann & Graham-Bermann (2012) חקרו את הקשר בין חשיפה לאלימות מסוגים שונים ובין התנהגות אלימה בתוך המשפחה. מחקרם הראה כי כאשר ילדים נחשפים לסוגים שונים של אלימות במגוון הקשרים (אלימות בקהילה, בבית ובטלוויזיה), עולה הסיכוי כי הם יפגינו התנהגות אלימה כלפי אחיהם. לפי ממצאים אלו, הצפייה באלימות טלוויזיונית מהווה מודל נוסף לחיקוי תגובות אלימות – לא רק כלפי זרים וקבוצת השווים, אלא גם בתוך המשפחה.
מטה-אנליזה שערכו Anderson et al (2003) מצאה כי לאלימות בתקשורת ישנה השפעה מתונה למדי על התנהגויות אלימות וחמורות, בעוד שהשפעתה על התנהגות אגרסיבית באופן כללי היא רבה יותר. בטווח הזמן הקצר, השפעה זו כוללת עלייה בתדירות הופעתן של התנהגויות אגרסיביות (מילוליות ופיזיות), כמו גם מחשבות ורגשות אגרסיביים ואלימים. בנוסף, מחקרי אורך אשר נסקרו, הראו כי ההשפעה השלילית של חשיפה תדירה לאלימות תקשורתית בתקופת הילדות נמשכת גם בבגרות, וזאת גם אם המבוגר צמצם את מידת החשיפה שלו לאלימות בתקשורת. בטווח הזמן הארוך מתבטאת ההשפעה בעליית הסיכוי לנקוט בהתנהגות אגרסיבית פיזית כגון תקיפה התעללות בבן הזוג.
מחקר העוסק באוכלוסיית בני הנוער בהקשר של אלימות בטלוויזיה הינו פחות נפוץ מאשר מחקרים העוסקים בילדים. Browne & Hamilton-Giachritsis (2005) מצאו כי אלימות בתקשורת משפיעה בטווח הקצר על עוררות, מחשבות ורגשות הקשורים לאגרסיביות ואלימות, ואלו מגבירים את שכיחותן של התנהגויות אלימות או התנהגויות המביעות פחד בקרב ילדים ובעיקר בנים. עם זאת, נמצא כי באשר לבני נוער הממצאים הינם פחות חד-משמעיים ואינם תמיד מעידים על קיומה של השפעה דומה בקרב אוכלוסיה זו.
מחקר עדכני נוסף בדק את השפעת זמן הצפייה בטלוויזיה וזמני השימוש במחשב ובמשחקי וידאו על התנהגות אלימה של ילדים ובני נוער (כגון השתתפות בקטטות ובריונות). ממצאי המחקר הראו כי זמני הצפייה בטלוויזיה לא נמצאו קשורים להתנהגות אלימה, וזאת בניגוד לקשר מובהק אשר נמצא בין התנהגות אלימה ובין זמני השימוש במחשב ובמשחקי וידאו. הממצאים מוסברים ע"י החוקרים בכך שעל תכני הטלוויזיה ישנו פיקוח הורי רב יותר מאשר על תכני המחשב ומשחקי הווידיאו (Janssen, Boyce & Pickett, 2012). עם זאת, יש לציין כי המשתנה הבלתי תלוי במחקר זה כלל את זמן הצפייה, ולא כלל התייחסות לתכני הצפייה כפי שהתבצע במחקרים קודמים. לפיכך, ניכרת חשיבות רבה בשיטת המחקר ובהגדרות האופרציונאליות אשר מהוות את משתנה המחקר, וזאת לשם השוואה בין ממצאים שונים והכללתם.
1.2.3 השפעת הטלוויזיה על התנהגות אלימה – משתנים מתווכים
מאפיינים אישיים של הצופה
דו"ח אשר הוכן עבור משרד התקשורת בבריטניה מציין כי הראיות האמפיריות תומכות בכך שצפייה בטלוויזיה (במיוחד בתכנים אלימים) משפיעה על התנהגות אלימה ותוקפנית, על עמדות ועל השקפות בקרב ילדים. עם זאת, מידת ההשפעה מתווכת ע"י המאפיינים הדמוגרפיים של קהל הצופים – גיל, מיגדר, מצב משפחתי וכו'. משתנים נוספים אשר נמצאו כמתווכים בין האלימות בטלוויזיה ובין ההשפעה על התנהגות הצופים, במיוחד בקרב ילדים, הם הרקע המשפחתי, רמת התפתחותו של הצופה, תפיסת המציאותיות של התכנית ורמת העוררות של הצופה (Millwood- Hargrave, Livingstone & Brake, 2007).
הרקע המשפחתי הוא גורם ראשון, המתייחס למערכת הערכים המשפחתית ולאופן שבו הסביבה המשפחתית מגיבה לאלימות ולתכנים אלימים בטלוויזיה. דוגמא אישית של הימנעות מאלימות, הגבלת שעות הצפייה והתכנים, וגינוי של אלימות טלוויזיונית מקשים על החיקוי של ההתנהגות האלימה הנצפית.
רמת התפתחות הצופה משפיעה גם היא על הקשר שבין תכני טלוויזיה אלימים והתנהגות. ילדים צעירים מתקשים להבחין בין מציאות ודמיון ומתקשים להבין את קווי העלילה ולכן נמשכים בעיקר לפעולות גלויות אשר מעניינות אותם, כגון אלימות.
תפיסת המציאות של התכנית היא מרכיב קוגניטיבי המצביע על כך שקושי בהבחנה בין מציאות לדמיון בגיל צעיר יוצר נטייה להאמין למרבית התכנים, כך שאירועי האלימות נתפסים כאמיתיים מאוד.
רמת העוררות של הצופה גם היא מרכיב מתווך קוגניטיבי חשוב – ככל שהצופה נתון במצב רוח פעלתני, כך גדלים הסיכויים כי הצפייה באלימות בטלוויזיה תוביל לפריקת מתחים ולהתנהגות אלימה.
בנוסף לכך, מתייחסים Anderson et al (2003) למצב הסוציו-אקונומי של הילד. ממצאיהם מראים כי לא קיים הבדל בהשפעת האלימות בטלוויזיה על התנהגות אלימה בקרב ילדים במצב סוציו-אקונומי נמוך אל מול ילדים במצב סוציו-אקונומי גבוה. עם זאת, הרגלי הצפייה של ילדים במעמד סוציו-אקונומי נמוך שונים מאלו של ילדים במעמד סוציו-אקונומי גבוה, והם צופים בטלוויזיה במשך שעות ארוכות יותר. נתון זה לכשעצמו מציב את הילדים במצב הסוציו-אקונומי הנמוך בסיכון רב יותר להתנהגות אגרסיבית.
לגבי האינטראקציה בין המגדר לבין השפעת אלימות בטלוויזיה על הילד, מרבית המחקרים העדכניים שנסקרו אינם מצביעים על הבדל שכזה. עם זאת, מחקרים מוקדמים יותר טוענים כי האלימות בטלוויזיה משפיעה על התנהגות אלימה לאורך זמן, אם כי רק בקרב בנים. לפי Turner, Hesse & Peterson-Lewis (1986), הרגלי הצפייה של בנות ובנות הם דומים ובנות זוכרות את תוכנן של תכניות הטלוויזיה אף יותר טוב מאשר בנים, אולם אינן מראות עלייה בהתנהגות אלימה כתוצאה מכך. לפי השערתם, ההבדל נובע מסוגי התכניות השונים אשר נבחרים ע"י בנים או בנות, וכן ממידת האגרסיביות הנמוכה יותר שמגלות בנות באופן כללי. מחקרים עדכניים כדוגמת Huesmann (2003) מצביעים על כך שאלימות פיזית בטלוויזיה משפיעה באופן דומה על בנים ובנות, כך שצופי טלוויזיה משני המינים מראים רמות גבוהות יותר של אלימות בבגרות. יש לציין כי לגבי אלימות בלתי ישירה (כגון רכילות והפצת שמועות) נמצא הבדל מגדרי לפיו התנהגות הבנות מושפעת יותר מהתנהגות הבנים.
משתני תוכן תקשורתיים
Wilson et al (2002) ערכו מטה-אנליזה של המחקר בתחום וסיווגו את השפעות ההקשר של האלימות בטלוויזיה לשלוש קטגוריות – (א) למידת התנהגות ועמדות אגרסיביות, (ב) דה-סנסיטיזציה, ו- (ג) פחד מוגזם. סקירתם מצאה כשמונה גורמי תוכן טלוויזיוניים אשר משפיעים על קטגוריות ההשפעה הללו:
אופיו של התוקף – ככל שהתוקף מוצג בטלוויזיה באופן מושך יותר, גובר הסיכוי שישמש כמודל לחיקוי, על כן אופן הצגת דמותו של התוקף משפיעה על למידת ההתנהגות האלימה.
המניעים לאלימות – אלימות בטלוויזיה אשר מוצגת כמוצדקת או מוסרית מקלה על הצופה ללמוד את ההתנהגות, בעוד שאלימות המוצגת כבלתי מוצדקת מפחיתה את הסיכוי ללמידה התנהגות אגרסיבית. בנוסף, אלימות בלתי מוצדקת המוצגת כמופנית כלפי חפים מפשע עלולה להגביר את פחדיו של הצופה.
שימוש בכלי נשק – אלימות באמצעות כלי נשק נגישים יחסית, כגון סכינים או אקדחים, יוצרת הטרמה של כלי הנשק הללו ומגדילה את הסיכוי ללמידה של התנהגות אגרסיבית.
חשיפה לאלימות ממושכת/גרפית – גורם זה משפיע על שלוש קטגוריות הקטגוריות שלעיל. צפייה ממושכת באלימות, כמו גם אלימות אשר מוצגת באופן מפורט וגרפי, מעלה את הסיכויים ללמידת התנהגויות אגרסיביות, מפחיתה את הרגישות לביטויי אלימות וכמו כמו מגבירה פחד בקרב הצופים.
מידת הממשיות של האלימות – כאשר האלימות נתפסת כממשית ומציאותית מאוד, קל יותר לצופים ללמוד את ההתנהגות האלימה ואת העמדות האגרסיביות, וכמו כן רמת הפחד של הצופה עולה.
עונש/תגמול – אלימות אשר בעקבותיה מוצג עונש, פחות נוחה ללמידה מאשר התנהגות אלימה אשר מתוגמלת באופן ישיר. בנוסף, אלימות אשר אינה נענשת עלולה להעלות את רמת הפחד של הצופה, במיוחד כאשר היא בלתי מוצדקת או רנדומאלית.
השלכות האלימות – הצגה מפורשת ומפורטת של הנזק הנגרם לקורבן מעכבת את למידת ההתנהגות בקרב הצופים.
הומור – אלימות המוצגת בהקשר הומוריסטי ובידורי תורמת ללמידת התנהגות אגרסיבית, כמו גם להפחתת סף הריגוש של הצופים והפחתת מידת הרצינות שבה יש להתייחס לפעולות אלימות.
משתנים סביבתיים
Anderson et al (2003) מציעים כי למרות המחקר הדל בנוגע להשפעת התרבות על הקשר שבין אלימות בטלוויזיה ובין התנהגות, התרבות הינה משתנה מתווך בקשר זה. לטענתם, בתרבויות שבהן קיימות סנקציות משמעותיות נגד אלימות בקבוצה, מתרחש דיכוי של ההתנהגות האגרסיבית הנלמדת בתקשורת. כמו כן, לפי ממצאי מחקרם להורים ישנה השפעה מתווכת אשר בכוחה להפוך להשפעה מעכבת על הקשר שבין אלימות בטלוויזיה ובין התנהגות אלימה. מאפיינים אישיים של ההורים, כגון אגרסיביות, קרירות והרגלי צפייה, לא הוכיחו את השפעתם באופן מובהק על קשר זה. עם זאת, תגובותיהם של ההורים לאלימות בטלוויזיה, כגון ביקורת על מציאותיות ההצגה וההצדקה לאלימות, משפיעים באופן מובהק על הקשר בין המשתנים ומצמצמים את השפעה השלילית של האלימות בטלוויזיה על התנהגות הילדים.
1.3 אמצעי התמודדות עם אלימות בטלוויזיה
השימוש בטלוויזיה מציב בפני הצופה בחירה מבין מספר אלטרנטיבות תוכן. לפיכך, מבחר התכנים העומד בפני הצופה הוא מוגבל יחסית וכך מצמצם את האקטיביות של הצופה. בשונה מהערוץ התקשורתי הטלוויזיוני, בשימוש באינטרנט או במשחקי וידאו הצופה הוא אקטיבי יותר ובוחר את תכניו מבין אינסוף אפשרויות. לפיכך, חלק חשוב ומהותי מן האחריות על השלכות חשיפת בני נוער לאלימות בטלוויזיה מוטל על מנהלי התכנים ומשבצי התכניות לשעות השידור. הגדלת היקפי השידור של אלימות בטלוויזיה למעשה מגבילה את חופש הבחירה של הצופים מבין תכנים שונים, כך שבלית ברירה הם נאלצים לבחור לעיתים בין ה"אלים" ל"אלים יותר", ללא אפשרויות נוספות לבחירה בתכנים נטולי אלימות.
לרגולציה יש תפקיד חשוב בפיקוח על מינון האלימות בטלוויזיה ושעות השידור. אמצעי הרגולציה הנפוצים ביותר בישראל להגבלת שידור תכנים אלימים הם סימון תוכן והגבלת מועד השידור. סימון התוכן כולל סמל או כיתוב על המרקע אשר מתריע כי התכנים בתכנית הספציפית אינם מתאימים לילדים מתחת לגיל מסוים. כמו כן הגבלת מועד הצפייה מטרתה לכוון את שעות השידור לשעות בהן, לפי ההנחה, ילדים ובני נוער אינם ערים וצופים בטלוויזיה בשכיחות נמוכה. עם זאת, לפי אונגר (2010) אמצעים רגולטורים אלו מתבססים על הנחות מוטעות באשר להרגלי הצפייה של בני נוער, שכן אלו צופים בטלוויזיה גם בשעות הלילה וגם שלא בנוכחות הוריהם. תקנות רגולטוריות ספציפיות אוסרות על הצגה של אלימות מינית ואלימות יתרה בערוץ 2 ובכבלים/לווין, אולם רשות השידור אינה מחויבת לרגולציה זו.
לשם השוואה, החוק האמריקאי אינו מגן על קטינים מפני תוכן אלים או מיני, ומטיל על ההורים את תפקיד ההגנה על בני הנוער. על אף שהחוק אוסר על שידורי תוכן בלתי מוסרי ושפה גסה, עקרון חופש הביטוי גורע משיני החוק ולמעשה מגביל את האיסור רק לשעות שבין 6 בבוקר ו 10 בלילה. מנגד, בקנדה מוטלת האחריות על רשויות השידור, כך שכבר בשנת 1994 גובשו כללי רגולציה עצמית בקרב איגוד המשדרים הקנדי, אשר אוסרים על שידור מיותר של אלימות או שידור המציג אלימות באור חיובי. באיחוד האירופי הונהגה כבר בשנת 1989 הנחייה המחייבת את המדינות באיחוד להימנע משידור של תכנים העלולים לפגוע פגיעה חמורה בהתפתחות הפיזית, הנפשית והמוסרית של קטינים, ובעיקר להימנע מתכנים פורנוגראפיים או אלימים (אונגר, 2010).
Moller, Krahe, Busching, & Krause (2012) סוקרים במאמרם תכנית התערבות מיוחדת אשר הונהגה בגרמניה לשם צמצום השפעת אלימות בטלוויזיה על התנהגות אלימה. התכנית כללה פעילות בבית הספר במשך כ- 5 שבועות, בתוספת שני ערבי הורים בתחילת יישום התכנית ובסופה. הגורם הראשון אשר בו עסקה התכנית הוא צמצום זמני הצפייה בטלוויזיה. התלמידים למדו לנטר את הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה באמצעות יומן אישי, נחשפו לדיונים אודות השפעת האלימות בטלוויזיה, וכן התחייבו לשבוע נטול-תקשורת שבו נאסר עליהם לצפות בסרטים, בטלוויזיה או לשחק במשחקים אלקטרוניים, וזאת על מנת להתניע תהליך של שינוי הרגלי צפייה. שיעורי הבית של התלמידים כללו אסטרטגיות שונות ליצירת פעילות פנאי אחרת ושונה מצפייה בטלוויזיה.
גורם נוסף שבו נגעה תכנית ההתערבות הוא שינוי עמדות ואמונות לגבי אלימות בטלוויזיה. התלמידים ניתחו תכניות אלימות (כולל סרטים מצוירים) במטרה לזהות היבטים של עידוד אלימות בטלוויזיה, כגון תגמול על אלימות והימנעות מהצגת סבלו של הקורבן. התלמידים למדו על השפעות האלימות בטלוויזיה כדוגמת חיקוי ודה-סנסיטיזציה. הפעילויות הללו נועדו לטפח עמדות שליליות כלפי אלימות בטלוויזיה.
רתימת ההורים לתהליך השלימה את התמונה ותרמה להגברת מודעות ההורים להשפעות האלימות בטלוויזיה ולמטרות תכנית ההתערבות. במחקר אורך אשר בחן את הרגלי הצפייה ורמות ההתנהגות האלימה אשר הפגינו התלמידים לפני ההתערבות וכ- 7 חודשים לאחריה, נמצא כי תלמידים אשר השתתפו בתכנית אכן צפו בפחות תכניות טלוויזיה אלימות מאשר תלמידים שלא השתתפו בתכנית. כמו כן, תלמידים אשר טרם ההשתתפות בתכנית הפגינו התנהגויות אגרסיבית בתדירות גבוהה הראו ירידה מובהקת בתכיפות האלימות לאחר ההשתתפות בתכנית. על אפקט זה, כפי שמדווחים החוקרים, השפיעה הירידה בקבלת האלימות כנורמטיבית, ממצא אשר מחזק את הקשר האמפירי הידוע בין עמדות להתנהגות, ומחיל אותו גם על תחום האלימות הטלוויזיונית.
כאמור, במחקר זה אחקור את הקשר שבין צפייה בתכניות טלוויזיה אלימות ובין עמדותיהם של בני נוער. להלן ארחיב אודות מושג העמדות, ואפרט את הבסיס התיאורטי לשאלות המחקר.
1.4 עמדות
1.4.1 עמדות – רקע
עמדה היא "הערכה חיובית או שלילית כלפי אובייקט מסוים" (Ajzen, 2007: 3). גם Haddock & Maio (2010: 5) בסקירתם את המחקר בתחום, מציינים את המרכיב השיפוטי של העמדה לגבי גירוי מסוים, ומציינים כי עמדות נבדלות זו מזו בכיוונן (חיובי/שלילי) ובחוזקן. לפיכך, עמדה יכולה להיות "כל דבר אהוב או לא אהוב". שלושה מימדים מרכיבים את העמדה ויחדיו יוצרים גורם בעל השפעה ומשמעות בעולמו של האדם – תוכן, מבנה ותפקיד.
תוכן העמדה
תוכן העמדה מורכב משלושה מימדים פנימיים – המימד הקוגניטיבי מכיל אמונות, מחשבות וייחוסים (חיוביות או שליליות) בקשר לאובייקט. המימד השני הוא המימד הרגשי של העמדה, אשר בו האדם מביע תחושות ורגשות כלפי האובייקט בהתאם להערכתו, כגון הערצה, גועל, בוז, פחד, שמחה. הבעת המרכיב הרגשי יכולה להתבצע באופן מילולי (ניסוח הרגש), או אף באופן בלתי מילולי (הבעות פנים, דופק לב, מתח בשרירים). המימד ההתנהגותי מכיל כוונות, התחייבויות, נטיות ופעולות התנהגותיות אשר נוגעות לאובייקט העמדה. ההבעה המילולית של מימד זה באה לידי ביטוי בדבריהם של אנשים לגבי תכניות הפעולה שלהם תחת נסיבות מסוימות. באופן דומה, הבעה לא-מילולית של המרכיב ההתנהגותי של העמדה באה לידי ביטוי בהתנהגות גלויה הקשורה לעמדה, כגון הימנעות מחשיפה לגירויים הקשורים לאובייקט, או חיפוש אקטיבי של גירויים הקשורים לעמדה (Ajzen, 2007).
שלושת מרכיבי התוכן של העמדה קשורים יחדיו ביחסים סינרגטיים ומשפיעים זה על זה. לדוגמא, כאשר מימד תוכן אחד של העמדה הוא חיובי, באופן טיפוסי שאר מימדי התוכן הם חיוביים גם הם. עם זאת, אנשים נבדלים באופן שבו עמדותיהם מתבססות על כל אחד ממרכיבי התוכן (Haddock & Maio, 2010(.
מבנה העמדה
המרכיב המבני של העמדה מעיד על האופן שבו ההערכות החיוביות או השליליות מאורגנות במימדי התוכן של העמדה. גישה אחת גורסת כי ההערכה החיובית או השלילית הינה חד מימדית ונמצאת על רצף אחד, כך שככל שלאדם ישנם רגשות חיוביים, למשל, כלפי אובייקט העמדה, כן יהיו לו פחות רגשות שליליים. עם זאת, הגישה החד-מימדית למבנה העמדה אינה מסבירה היטב תופעות של אמביוולנטיות. הימצאותו של אדם באמצע הרצף החיובי-השלילי יכולה להביע את היעדרן של הערכות חיובית או שליליות כלפי האובייקט, או לחילופין לייצג פשרה בין הערכות חיוביות ושליליות אשר מתקיימות בכפיפה אחת (Haddock & Maio, 2010(.
הגישה הדו-מימדית למבנה התוכן של העמדה גורסת כי תוכן העמדה מסווג לפי שני מימדים – רצף הערכה חיובית ורצף הערכה שלילי. לפיכך, עמדה יכולה להיות אמביוולנטית כאשר ההערכה לגביה היא חיובית ושלילית כאחד. בגישה הדו-מימדית, תוכן חיובי של עמדה אינו בא "על חשבון" התוכן השלילי כיוון שאלו שני מימדים נפרדים.
תפקיד העמדה
עמדה יכולה להתפתח בשל מגוון סיבות, כגון ערכים, השתייכות לקבוצה חברתית, תועלת אישית וכד'. המודל הנפוץ ביותר להסבר תפקידן של עמדות קובע כי יש להן שלושה תפקידים ראשיים – הערכת אובייקט, הסתגלות חברתית והחצנה. פונקצית הערכת האובייקט של העמדות למעשה משמשת כלי לשיפוט מהיר וקל יותר של אובייקטים ומצבים, דבר המאפשר חיסכון בזמן ובאנרגיה. פונקצית ההסתגלות החברתית מסייעת לאדם להזדהות עם אנשים אשר הוא מחבב ולהתנתק מאנשים שאינם חביבים עליו. באופן זה, מאמץ האדם עמדות דומות לאלו הנהוגות בקבוצה שאליה הוא רוצה להשתייך. פונקצית ההחצנה מהווה מנגנון הגנה בפני קונפליקט פנימי – אדם יפתח עמדות חיוביות כלפי אובייקטים אשר מביאים לו תועלת ולעומת זאת יפתח עמדות שליליות כלפי אובייקטים אשר אינם נמצאים בטווח השגתו (Haddock & Maio, 2010(.
1.4.2 אלימות בטלוויזיה ועמדות
Rule & Ferguson (1986) אשר סקרו בהרחבה שלל מחקרים בנושא הקשר בין עמדות ובין אלימות בטלוויזיה, הגיעו למסקנה כי אכן צפייה ממושכת בטלוויזיה משפיעה על היווצרותן ושימורן של עמדות חיוביות כלפי שימוש באלימות וסובלנות רבה כלפי אלימות. עם זאת, על אף שזמן הצפייה בטלוויזיה השפיע באופן מובהק על העמדות, נמצא כי משתנים סביבתיים הנוגעים להקשר שבו מוצגת האלימות ועמדות בסביבתם הקרובה של התלמידים מנבאים אף טוב יותר את הקשר שבין אלימות בטלוויזיה ובין עמדות. ההקשר שבו מוצגת האלימות בטלוויזיה כולל את הצגת הסיבות לאלימות, השלכותיה, וכן מידת הפופולאריות שבה מצטייר התוקף. ניתן להסיק ממחקר זה כי למשתנים המתווכים השפעה משמעותית על היווצרות הקשר שבין צפייה בתכניות טלוויזיה אלימות ובין עמדות חיוביות כלפי אלימות.
במחקר מרכזי נוסף אשר התרכז בעמדותיהם של בני נוער באשר לאלימות, נמצא כי שעות הצפייה בטלוויזיה ניבאו יותר מכל משתנה אחר את עמדותיהם של בני הנוער בנוגע לאלימות בטלוויזיה. עמדות אלו באו לידי ביטוי בתחושות של סכנה אישית, חשדנות, ותפיסת העולם כמקום מפחיד. במחקר זה לא נמצאו הבדלים מגדריים בהשפעת הטלוויזיה על עמדות בני הנוער (Hough & Erwin, 1997).
מחקר עדכני אשר בחן את השפעת משחקי וידאו אלימים על עמדות בני נוער, מצא קשר ישיר בין היקפי השעות אשר בילו בני הנוער אל מול המרקע ובין עמדות של סובלנות גבוהה לאלימות, עמדות של חוסר אמפתיה כלפי הזולת ועמדות התומכות באגרסיביות ואלימות (Wei, 2007(.
בהמשך למחקרו של Wei (2007) לעיל, מחקרים נוספים בתחום כללו בכפיפה אחת אלימות בטלוויזיה, אלימות במשחקי וידאו, ואלימות במחשב, ואף הצביעו על כך שההקשר בין תכניות טלוויזיה לבין התנהגות אלימה אף חזק מן הקשר שבין משחקי וידאו להתנהגות אלימה (Wilson, 2011). לפיכך בחרתי להרחיב את ממצאי מחקר זה ולבחון האם מתקבל ת אותה השפעה גם ביחס לתכני טלוויזיה.
1.5 רציונאל המחקר
רציונל המחקר הנוכחי מתבסס על הקשר אשר נסקר לעיל בין צפייה בתכניות טלוויזיה אלימות ובין התנהגות אלימה. בדיקת העמדות כלפי אלימות למעשה מבטאת את השפעת האלימות בטלוויזיה ללא מחקר אורך אשר מודד התנהגות בפועל. אף על פי שעמדות אינן מנבאות התנהגות באופן מלא, עמדות מספקות אינדיקציה טובה מספיק להשפעת האלימות בטלוויזיה על תהליכים פנימיים ותפיסות של בני נוער, ולכן מהוות את המשתנה התלוי במחקרי.
ראשית אנסה במחקר זה להכריע אודות השפעת המגדר על עמדות כלפי אלימות, וזאת בהמשך לממצאים אשר קשרו בין עמדות חיוביות יותר כלפי אגרסיביות בקרב בנים, ובין השפעה רבה יותר של אלימות בטלוויזיה על בנים, לעומת בנות (Turner, Hesse & Peterson-Lewis, 1986; Browne & Hamilton-Giachritsis, 2005). לפיכך שאלת המחקר הראשונה בוחנת האם קיים הבדל מגדרי בעמדות בני נוער כלפי אלימות?
בנוסף, מחקר זה מטרתו לחדש ולהוסיף על ממצאיהם של Hough & Erwin (1997), וכן להוסיף על ממצאיו של Wei (2007) ולבחון את הקשר שבין שעות הצפייה בטלוויזיה ובין עמדות בני נוער.
שאלת המחקר השנייה העומדת בפנינו הינה – האם להיקף הצפייה בסדרות טלוויזיה אלימות ישנה השפעה על עמדותיהם של בני נוער כלפי אלימות?
השערות המחקר הן כדלקמן –
השערה 1: בנים יגלו עמדות חיוביות יותר כלפי אלימות מאשר בנות, בכל אחד ממימדי התוכן של העמדות (קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי) .
השערה 2: קיים קשר חיובי בין תדירות הצפייה בתכניות טלוויזיה אלימות ובין עמדה כלפי אלימות – מתבגרים שצופים בטלוויזיה יותר, יגלו עמדה חיובית יותר כלפי אלימות מאשר מתבגרים שצופים רק פעם אחת בשבוע. העמדה החיובית תתבטא בשלושת מרכיבי תוכן העמדה – המימד הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי.
מודל המחקר והשערותיו מתוארים בתרשים שלהלן:
משתנה תלוי |
משתנה בלתי תלוי תדירות הצפייה בתכניות טלוויזיה אלימות |
מרכיב רגשי |
מרכיב קוגניטיבי |
מרכיב התנהגותי |
+ |
+ |
משתנה בלתי תלוי |
+ |
+ |
+ |
+ |
תרשים 1: סכמת מודל המחקר וכיוון הקשרים המשוערים בין משתני המחקר
2. שיטה
משתתפים
במחקר זה השתתפו כ- 40 נבדקים, אשר 20 מתוכם הם בנים וכ- 20 הם בנות. כל הנבדקים אשר קיבלו את השאלון, מילאו אותו במלואו.
הנבדקים הם תלמידי כיתות ט'- י', מתבגרים הלומדים באחד התיכונים המקיפים בעיר אשדוד. טווח הגילאים של הנבדקים הוא 14-15, כאשר הגיל הממוצע הוא 14.8.
כלים
כלי המחקר בו השתמשתי בעבודתי הוא שאלון אשר נבנה במיוחד לעבודה זו, וכולל כ- 15 היגדים אשר לגביהן צריך לדרגש הנבדק את הסכמתו מ- 1 עד 5בסולם ליקרט.
שאלות המחקר כולול את שלושת מימדי העמדה – מימד קוגניטיבי, אמוציונאלי (רגשי) והתנהגותי – ככל שציונו של נבדק גבוה יותר, כך הדבר מעיד על עמדה חיובית יותר כלפי נקיטת אלימות.
היגדים 1, 4, 7, 10, 13 מהווים את המרכיב הקוגניטיבי של העמדה (היגדים כגון " כל אלימות היא דבר שלילי").
היגדים 2, 5, 8, 11, 14 מהווים את המרכיב האמוציונאלי של העמדה (למשל, "כשאני מרביץ אני מרגיש טוב).
היגדים 3, 6, 9, 12, 15 מהווים את המרכיב ההתנהגותי של העמדה (היגדים כדוגמת "השימוש באלימות לעיתים מסייע לי לקבל דברים שאני צריך/ רוצה".
הליך
הנבדקים אותרו במסגרות בית-ספריות ובמסגרות חוץ כגון תנועות נוער. כל הנבדקים קיבלו שאלון אחיד והתבקשו למלא אותו באופן הנכון ביותר עבורם. כמו כן הובהר לנבדקים כי אם הם חשים שלא בנוח, הם יכולים להפסיק לענות על השאלון בכל שלב.
3. ממצאים
השערת מחקר מס' 1
בנים מתבגרים יגלו עמדות חיוביות יותר כלפי אלימות מאשר בנות מתבגרות, בכל אחד ממימדי התוכן של העמדות (קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי) .
בדיקת השערת מחקר מס' 1
כדי לגלות האם מתבגרים יגלו עמדות חיוביות יותר מאשר מתבגרות , נערך מבחן t למדגמים בלתי תלויים .
מתוצאות מבחן ה-t ניתן לראות כי ממוצע הבנים נמצא גבוה באופן מובהק מממוצע הבנות בכל תחומי האלימות:
בתחום ההתנהגותי –t(38)=4.583, p<0.001 .
בתחום הקוגניטיבי –t(38)=3.502, p<0.01 .
בתחום ההתנהגותי –t(38)=3.686, p<0.01 .
ברמת האלימות הכללית –t(38)=4.797, p<0.001 .
T-Test
Group Statistics |
|||||
מגדר |
N |
Mean |
Std. Deviation |
Std. Error Mean |
|
התנהגותי |
בנים |
20 |
2.6700 |
.94763 |
.21190 |
בנות |
20 |
1.5900 |
.46101 |
.10308 |
|
קוגניטיבי |
בנים |
20 |
2.7800 |
.60836 |
.13603 |
בנות |
20 |
2.0900 |
.63735 |
.14252 |
|
רגשי |
בנים |
20 |
2.7800 |
.66459 |
.14861 |
בנות |
20 |
1.9800 |
.70755 |
.15821 |
|
רמת אלימות כללית |
בנים |
20 |
2.7433 |
.62362 |
.13945 |
בנות |
20 |
1.8867 |
.49893 |
.11157 |
לוח 1: מדדי סטטיסטיקה תיאורית עבור עמדות בנים ובנות
Independent Samples Test |
||||||||||
Levene's Test for Equality of Variances |
t-test for Equality of Means |
|||||||||
F |
Sig. |
t |
df |
Sig. (2-tailed) |
Mean Difference |
Std. Error Difference |
95% Confidence Interval of the Difference |
|||
Lower |
Upper |
|||||||||
התנהגותי |
Equal variances assumed |
7.691 |
.009 |
4.583 |
38 |
.000 |
1.08000 |
.23564 |
.60297 |
1.55703 |
Equal variances not assumed |
4.583 |
27.516 |
.000 |
1.08000 |
.23564 |
.59693 |
1.56307 |
|||
קוגניטיבי |
Equal variances assumed |
.087 |
.770 |
3.502 |
38 |
.001 |
.69000 |
.19702 |
.29116 |
1.08884 |
Equal variances not assumed |
3.502 |
37.918 |
.001 |
.69000 |
.19702 |
.29113 |
1.08887 |
|||
רגשי |
Equal variances assumed |
.174 |
.679 |
3.686 |
38 |
.001 |
.80000 |
.21706 |
.36058 |
1.23942 |
Equal variances not assumed |
3.686 |
37.852 |
.001 |
.80000 |
.21706 |
.36053 |
1.23947 |
|||
רמת אלימות כללית |
Equal variances assumed |
1.237 |
.273 |
4.797 |
38 |
.000 |
.85667 |
.17858 |
.49514 |
1.21819 |
Equal variances not assumed |
4.797 |
36.254 |
.000 |
.85667 |
.17858 |
.49457 |
1.21876 |
לוח 2: מבחן t המשווה בין עמדותיהם של בנים מתבגרים ובין עמדותיהן של בנות מתבגרות כלפי אלימות
השערת מחקר מס' 2
מתבגרים (בנים ובנות) שצופים יותר מפעם אחת בשבוע בתוכניות טלוויזיה אלימות יגלו עמדה חיובית יותר מאשר מתבגרים שצופים רק פעם אחת בשבוע.
בדיקת השערת מחקר מס' 2
כדי לגלות האם מתבגרים שצופים יותר מפעם אחת בשבוע בתוכניות טלוויזיה אלימות יגלו עמדה חיובית יותר מאשר מתבגרים שצופים רק פעם אחת בשבוע., נערך מבחן t למדגמים בלתי תלויים .
מתוצאות מבחן ה-t ניתן לראות כי בתחום הקוגניטיבי –t(38)=3.502, p<0.01 ממוצע הצופים לפחות פעם ביום נמצא גבוה באופן מובהק ממוצע הצופים פחות מפעם ביום. בשאר התחומים לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות .
תדירות |
N |
Mean |
Std. Deviation |
Std. Error Mean |
|
התנהגותי |
לפחות פעם ביום |
22 |
2.1364 |
.86495 |
.18441 |
פחות מפעם בשבוע |
18 |
2.1222 |
1.00150 |
.23606 |
|
קוגניטיבי |
לפחות פעם ביום |
22 |
2.6364 |
.70003 |
.14925 |
פחות מפעם בשבוע |
18 |
2.1889 |
.65250 |
.15379 |
|
רגשי |
לפחות פעם ביום |
22 |
2.3909 |
.70502 |
.15031 |
פחות מפעם בשבוע |
18 |
2.3667 |
.90294 |
.21282 |
|
רמת אלימות כללית |
לפחות פעם ביום |
22 |
2.3879 |
.66113 |
.14095 |
פחות מפעם בשבוע |
18 |
2.2259 |
.76769 |
.18095 |
לוח 3: מדדי סטטיסטיקה תיאורית עבור קבוצת בני הנוער הצופים בטלוויזיה בתדירות גבוהה, אל מול קבוצת בני הנוער הצופים בטלוויזיה בתדירות נמוכה
Levene's Test for Equality of Variances |
t-test for Equality of Means |
|||||||||
F |
Sig. |
t |
df |
Sig. (2-tailed) |
Mean Difference |
Std. Error Difference |
95% Confidence Interval of the Difference |
|||
Lower |
Upper |
|||||||||
התנהגותי |
Equal variances assumed |
.582 |
.450 |
.048 |
38 |
.962 |
.01414 |
.29510 |
-.58327 |
.61155 |
Equal variances not assumed |
.047 |
33.869 |
.963 |
.01414 |
.29955 |
-.59470 |
.62298 |
|||
קוגניטיבי |
Equal variances assumed |
1.282 |
.265 |
2.073 |
38 |
.045 |
.44747 |
.21586 |
.01050 |
.88445 |
Equal variances not assumed |
2.088 |
37.310 |
.044 |
.44747 |
.21431 |
.01337 |
.88158 |
|||
רגשי |
Equal variances assumed |
.248 |
.621 |
.095 |
38 |
.925 |
.02424 |
.25414 |
-.49024 |
.53873 |
Equal variances not assumed |
.093 |
31.787 |
.926 |
.02424 |
.26055 |
-.50663 |
.55511 |
|||
רמת אלימות כללית |
Equal variances assumed |
.105 |
.748 |
.717 |
38 |
.478 |
.16195 |
.22590 |
-.29536 |
.61927 |
Equal variances not assumed |
.706 |
33.812 |
.485 |
.16195 |
.22937 |
-.30427 |
.62818 |
לוח 4: : מבחן t המשווה בין העמדות כלפי אלימות בקרב בני נוער הצופים בטלוויזיה בתדירות גבוהה אל מול עמדותיהם של בני נוער הצופים בטלוויזיה בתדירות נמוכה
4. דיון
התכנים התקשורתיים אשר אליהם נחשפים ילדים בחיי היומיום הינם מושא לדאגתם של הורים, מחנכים וקובעי מדיניות ציבורית. הזמינות הרבה של אמצעי התקשורת, המגוון הרב של התכנים וביזור האחריות לתכנים הללו, מציבים את ההורים בפני משימה לא פשוטה אשר במסגרתה הם נדרשים לתווך ולמתן בין התקשורת ובין התפיסה של התכנים הללו בקרב ילדיהם.
סקירת הספרות החלה בהצגת תמונת המצב בשטח, אשר לפיה ילדי ישראל צופים בטלוויזיה במשך לא פחות מ- 3 שעות ביום בממוצע (וייסבלאי, 2009). באשר לתכנים אשר אליהם הם נחשפים בשעות הצפייה הרבות, הראו מחקרים כי רוב התכניות כוללות תוכן אלים, ולא זאת בלבד אלא שהן מציגות את האלימות באור חיובי וכאמצעי לגיטימי לפתרון בעיות (תדהר, 2003; Wilson et al, 2002).
מתוך תמונת המצב עולה סוגיה מחקרית העוסקת בהשפעת האלימות בטלוויזיה על ילדים ובני נוער. האוכלוסיות הללו הן פגיעות במיוחד למסרים מעודדי-אלימות בטלוויזיה, כיוון שבגילאים הללו ישנה חשיבות עצומה לתהליך הסוציאליזציה, להכוונת מבוגרים, ולהפנמת כללי התנהגות ופתרון בעיות אשר ישמשו את הילדים ובני הנוער במהלך חייהם הבוגרים (למיש, 2002).
כפי שסקרתי, מחקרים רבים אשר השתמשו בשיטות מחקר מגוונות, מצאו כי צפייה תדירה בתכניות אלימות בטלוויזיה מגבירה את ההתנהגות האגרסיבית בקרב ילדים ובני נוער (Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron, 2003; Miller, Grabell, Thomas, Bermann & Graham-Bermann, 2012; Anderson et al, 2003). הקשרים הללו הוסברו ע"י גישת הלמידה הקוגניטיבית החברתית (Bandura, 1986), גישת ההטרמה (Berkowitz, 1990(, ופרדיגמת הבניית המציאות (Gerbner & Gross, 1976).
מנגד, ישנם מחקרים אשר ממצאיהם היו פחות חד-משמעיים.
Browne & Hamilton-Giachritsis (2005) הטילו ספק בקיומה של השפעת טלוויזיה על התנהגויות אלימות בקרב בני נוער, ואילו Janssen, Boyce & Pickett (2012) מצאו דווקא השפעה של משחקי וידאו ומחשב על התנהגות אלימה, אך לא השפעה מובהקת של זמן הצפייה בטלוויזיה על ההתנהגות.
שאלת המחקר הנוכחית עסקה בתחולתו של הקשר בין צפייה בטלוויזיה ובין עמדות כלפי אלימות בקרב בני נוער ישראלים. ממצאי המחקר הנוכחי הראו כי תדירות הצפייה בתכניות טלוויזיה המציגות תוכן אלים משפיעה רק על המימד הקוגניטיבי של העמדה, אשר כולל אמונות, מחשבות וייחוסים חיוביים או שליליים בנוגע לאובייקט. ממצאים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ממצאים קודמים בתחום, כגון אלו של Rule & Ferguson (1986) אשר הראו כי הצפייה בטלוויזיה יוצרת ומשמרת עמדות חיוביות כלליות כלפי אלימות. כמו כן, הממצאים אינם תואמים ל Hough & Erwin (1997) אשר דיווחו על הגברת תחושות סכנה ותפיסת העולם כמפחיד ואכזר כתוצאה מצפייה בטלוויזיה. הבדלים אלו ניתן להסביר באמצעות מגבלות שיטת המחקר – מחקרים קודמים בתחום השתמשו בזמן הצפייה כמשתנה בלתי תלוי, בעוד שבמחקרי ביקשה עורכת המחקר מהתלמידים להתייחס לתדירות הצפייה בתכניות טלוויזיה הידועות בריכוז גבוה של אלימות. הבדלים בהגדרות האופציונאליות של המשתנה התלוי מקשים על השוואת הממצאים ועל הכללתם.
בנוסף לכך, מחקרי הנוכחי התייחס באופן ספציפי לכל אחד ממרכיבי העמדה, על מנת לנסות ולשפוך אור על מידת ההשפעה של הצפייה בטלוויזיה על כל אחד מהם. העובדה כי המרכיב הקוגניטיבי נמצא כמושפע באופן מובהק מן הצפייה בתכני האלימות, יכולה לשמש בסיס למחקר המשך אשר יבחן את השפעת הצפייה בטלוויזיה על כל אחד ממימדי התוכן של העמדה כלפי אלימות. מחקר המשך שכזה, ראוי שיבחן מספר הגדרות אופרציונאליות שונות למשתנה "צפייה בטלוויזיה", ישתמש במדגם נבדקים גדול יותר, וכן אולי אף ישלב מחקר אורך אשר כולל את מדידת ההתנהגות האלימה בפועל על מנת לבסס את הקשר שבין עמדות להתנהגות.
כמו כן, נבחנה במחקרי השפעת המיגדר על העמדות כלפי אלימות ונמצא כי בכל מימדי התוכן של העמדה – הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי – וכן לגבי העמדה בכללותה, בנים מחזיקים בעמדות חיוביות יותר כלפי שימוש באלימות מאשר בנות. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם ממצאיהם של Turner, Hesse & Peterson-Lewis (1986) אשר הראו כי בנות הן פחות אגרסיביות מטבען ועל כן בנים מחזיקים בעמדות חיוביות יותר כלפי אלימות. בהמשך לכך יש לבחון במחקר נוסף האם קיים הבדל מגדרי גם בהשפעת האלימות בטלוויזיה על עמדות בני הנוער.
ניתן לומר כי מחקר זה תרם לחידוד המשתנים הרלבנטיים לחקר השפעת הטלוויזיה על עולמם של בני הנוער, וחידד קשרים הראויים לבדיקה נוספת ולהרחבת הממצאים האמפיריים לגביהם.
נקודה חשובה אשר עולה מן המחקר, היא חשיבותם של משתנים מתווכים כגון פיקוח הורי, הגבלת שעות הצפייה של התלמידים, וכן תיווך של גורמי החינוך במטרה לעודד ביקורתיות במהלך הצפייה בטלוויזיה ולאתר כשלים בתיאור האלימות בטלוויזיה.
אין ספק כי העלאת המודעות להשפעת האלימות בטלוויזיה על עמדות בני נוער כלפי אלימות הינה הצעד הראשון בצמצום מימדיו של קשר זה. הטלוויזיה הינה משאב אינטגראלי בחיינו אשר מעורבותו בהתפתחותם של ילדינו נלקחת כמובן מאליו, אולם אין לנו להתעלם מהשפעותיהם של תכני הטלוויזיה על פני החברה ועל התפתחותם של ילדינו.
ביבליוגרפיה
אונגר, י' (2010). הגבלת השידור של תכנים מזיקים בטלוויזיה – סקירה משווה, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
וייסבלאי, א', (2009). הגנה על ילדים ובני-נוער מפני צפייה בשידורי טלוויזיה שאינם מתאימים לבני גילם, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
למיש, ד' (2002). לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני נוער, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
מבקר המדינה (2001). דוח שנתי 51ב לשנת 2000 ולחשבונות שנת הכספים 1999, ירושלים: משרד מבקר המדינה.
תדהר, ח. (2003). אלימות בתכניות הטלוויזיה המשודרות לגיל הרך בישראל: מחקר ניתוח תוכן כמותי,מגמות, גיליון מ"ב מס' 4, עמ' 626-651.
Ajzen, I. (2007). Attitudes, Personality, and Behavior, New-York: Open university Press.
Anderson, C. A. et al (2003). The influence of media violence on youth, Psychological Science in the Public Interest, Vol. 4 (3), pp. 81-110.
Bandura, A. (1986). Social Foundations of Thought and Action: a Social Cognitive Theory, New-Jersey: Prentice Hall.
Berkowitz, L. (1990). On the formation and regulation of anger and aggression: A cognitive neoassociationistic analysis, American Psychologist, Vol. 45, pp. 494-503.
Browne, K. D. & Hamilton-Giachritsis, C. (2005). The influence of violent media on children and adolescents:a public-health approach, Lancet, Vol. 365, pp. 702-710.
Byrd- Bredbenner, C., Grenci, A. & Quick, V. (2010). Effect of a television programme on nutrition cognitions and intended behaviours, Nutrition & Dietetics, Vol. 67 (3), pp. 143-149.
Elmelund-Præstekær, C. & Hopmann, D. N. (2012). Does Television Personalise Voting Behaviour? Studying the Effects of Media Exposure on Voting for Candidates or Parties, Scandinavian Political Studies, Vol. 35 (2), pp. 117-140.
Emery, S. et al (2012). The Effects of Smoking-Related Television Advertising on smoking and Intentions to Quit Among Adults in the United States: 1999-2007, American Journal of Public Health, Vol. 102 (4), pp. 751-757.
Feshbach, S. (1955). The drive-reducing function of fantasy behavior, Journal of Abnormal and Social Psychology, Vol. 50, pp. 3-11.
Gerbner, G., & Gross, L. (1976). Living with television: The violence profile. Journal of Communication, Vol. 26 (2), pp. 173–199.
Haddock, G. & Maio, G. (2010). The Psychology of Attitudes and Attitude Change, UK: SAGE Publications.
Hough, K. J. & Erwin, P. G. (1997). Children’s attitudes towards violence on television, The Journal of Psychology, Vol. 131 (4), pp. 411-415.
Huesmann, L. R. (1998). The role of social information processing and cognitive schema in the acquisition and maintenance of habitual aggressive behavior, in: R. G. Green & E. Donnerstein (Eds.), Human Aggression: Theories, Research, and Implications for Social Policy (pp. 73-103). US: Academic Press.
Janssen, I., Boyce, W. F. & Pickett, W. (2012). Screen time and physical violence in 10 to 16-year-old Canadian youth, International Journal of Public Health, Vol. 57 (2), pp. 325-331.
Kort-Butler, L. A. & Sittner-Hartshorn, K. J. (2011). Watching the detectives: Crime programming, fear of crime, and attitudes about the criminal justice system, The Sociological Quarterly, Vol. 52, pp. 36–55.
Kunkel, D. & Wilson, B. (1995). Measuring television violence: The importance of context, Journal of Broadcasting & Electronic Media, Vol. 39 (2), pp. 284-291
Millwood, A., Livingstone, S. & Brake, D. (2007). Ofcom's Submission to the Byron Review: Harm and Offence in Media Content: Updating the 2005 Review, UK: LondonSchool of Economics and Political Science.
Miller, L. E., Grabell, A., Thomas, A., Bermann, E. & Graham-Bermann, S. A. (2012). The Associations Between Community Violence, Television Violence, Intimate Partner Violence, Parent–Child Aggression, and Aggression in Sibling Relationships of a Sample of Preschoolers, Psychology of Violence, Vol. 2 (2), pp. 165-178.
Moller, I., Krahe, B., Busching, R. & Krause, C. (2012). Efficacy of an Intervention to Reduce the Use of Media Violence and Aggression: An Experimental Evaluation with Adolescents in Germany, Journal of Youth and Adolescence, Vol. 41 (2), pp. 105-120.
Morgan, M. & Shanahan, J. (2010). The State of Cultivation, Journal of Broadcasting & Electronic Media 54(2), pp. 337–355.
Rule, B. G. & Ferguson, T. J. (1986). The effects of media violence on attitudes, emotions and cognitions, Journal of Social Issues, Vol 42 (3), pp. 29-50.
Strasburger, V. C. & Wilson, B. J. (2003). Television Violence, in: D. A. Gentile (Ed.), Media Violence and Children: A Complete Guide for Parents and Professionals (pp. 57-86), US: Praeger Publishers.
Turner, C. W., Hesse, B. W. & Peterson-Lewis, S. (1986). Naturalistic studies of long-term effects of television violence, Journal of Social Issues, Vol. 43, pp. 51-73.
Wei, R. (2007). The effects of media violence on attitudes, emotions, and cognitions, CyberPsychology & Behavior, Vol. 10 (3), pp. 371-380.
Wilson, B., Smith, S., Potter, W., Kunkel, D., Linz, D., Colvin, C. & Donnerstein, E. (2002). Violence in children’s television programming: Assessing the risks, Journal of Communication, Vol. 52 (1), pp. 5-35.
Wilson, B. (2011). Media violence and aggression in youth, in: B. Wilson & S. Calvert (Eds.), The Handbook of Children, Media and Development (pp. 237-267), UK: Wiley-Blackwell.
World Health Organization. (2008).Inequalities in Young People's Health: Health Behavior in School-Aged Children – International Report from the 2005/2006 Survey, Health Policy for Children and Adolescents, Vol. 5, in WHO website: www.who.euro.int, last visit: May 18th, 2009.
נספח א' – שאלון המחקר
שאלון זה הינו חלק מרכזי מעבודתי ולכן אבקש למלא אותו בתשומת לב רבה.
אתה מתבקש לסמן בעיגול ליד כל היגד את התשובה המתאימה לך ביותר.
נא לא להשאיר שאלה ללא תשובה, לתשומת לבכם! השאלון אנונימי ואין צורך לרשום שם.
תודה על שיתוף הפעולה.
סמן לאיזו קבוצה אתה משתייך-
אני צופה בתוכניות טלוויזיה שמערבות אלימות (הבורר, עספור, WWE, משחקי הכס, CSI, דם אמיתי) בתדירות של:
– לפחות פעם ביום ___
– פחות מפעם בשבוע ___
– הקף בעיגול:
מתבגר/ מתבגרת
השב על השאלון הבא בכנות, סמן את התשובה שהכי מתאימה לדעותיך
|
|
מסכים מאוד |
מסכים |
מסכים באופן חלקי |
לא מסכים |
לא מסכים כלל |
1. |
בעזרת אלימות פיזית, ניתן לפתור בעיות/סכסוכים עם אנשים. |
|
|
|
|
|
2. |
כשאני מרביץ אני מרגיש טוב. |
|
|
|
|
|
3. |
התנהגויות אלימות מפחידות אותי. |
|
|
|
|
|
4. |
כל אלימות היא דבר שלילי |
|
|
|
|
|
5. |
אני מרבה לקלל את חברי במהלך היום |
|
|
|
|
|
6. |
מתסכל אותי לשמוע ילדים ובני נוער שמקללים ומשתמשים בגסויות. |
|
|
|
|
|
7. |
כשאני רואה שני ילדים מתקוטטים אני חש פחד ונמנע מלהתערב. |
|
|
|
|
|
8. |
למי שמתנהג בצורה אלימה יש מקום טוב יותר בחברה |
|
|
|
|
|
9. |
כשמישהו מעצבן אותי אני מרביץ לו. |
|
|
|
|
|
10. |
השימוש בקללות לפעמים יכולה להרגיע ולאפשר שלווה. |
|
|
|
|
|
11. |
אלימות איננה פותרת דבר והיא מסוכנת |
|
|
|
|
|
12. |
לעיתים, אני שותף לקטטות אם זה מוצדק וזה נכון לדעתי. |
|
|
|
|
|
13. |
אני מרגיש כעס כלפי מי שמשתמש באלימות להשגת מטרותיו. |
|
|
|
|
|
14. |
כשאני מתעצבן אני מעדיף לדבר מאשר להגיב באלימות. |
|
|
|
|
|
15. |
השימוש באלימות לעיתים מסייע לי לקבל דברים שאני צריך/ רוצה. |
|
|
|
|