תוכן עניינים

מבוא. 2

חלק א – דיון נורמטיבי 4

א.1. מבוא לדיון הנורמטיבי 4

א.2. פפראצי אסור. 4

א.1.2. צילום פפראצי כלשון הרע. 4

א.2.2. צילום פפראצי כפגיעה בפרטיות. 5

א.3.2. צילום פפראצי כתקיפה. 11

א.3. פפראצי מותר. 11

א.1.3. ההגנות שקמות לצלם הפפראצי 12

א.2.3. הזכות החוקתית לחופש העיסוק. 13

א.4. פפראצי מותר בתנאים.. 14

חלק ב – האם יש לתקוף משפטית את צלמי הפפראצי, ואם כן – כיצד. 15

ב.1. בחירה במצב הדברים האופטימלי 15

ב.2. עוולת פגיעה בפרטיות שאינה כוללת יסוד של פרסום.. 18

סיכום.. 19

ביבליוגרפיה. 20

 

מבוא

משחק "החתול והעכבר" בין צלמי הפפראצי והידוענים החל עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת ברומא, איטליה. צלם פפראצי בשם Tazio Secchiaroli מצא את מלך מצרים לשעבר – פארוק הראשון – יושב בבית קפה בפריז עם שתי נשים, שאף אחת מהן אינה אשתו. Secchiaroli צילם את האירוע, ומלך מצרים איבד את קור רוחו ותקף את הצלם. אירוע התקיפה כולו הונצח בתמונות.[1] בהמשך אותו ערב, צילם Secchiaroli שני שחקני קולנוע – גבר ואישה – מתנשקים בבית קפה, כאשר הן הגבר והן האישה נשואים לאחרים. הערב המשיך להיות פורה עבור Secchiaroli, והוא איתר – יחד עם קבוצת צלמים נוספת – שני שחקני קולנוע נוספים עוזבים יחד מועדון לילה. כל התמונות שצולמו באותו ערב פורסמו מספר ימים מאוחר יותר בצהובונים. בראיון שנתן שנים מאוחר יותר סיפר Secchiaroli כי עבור תמונה של שחקן בודד הוא קיבל שכר של 3 דולרים אמריקאים, אבל עבור תמונה של אותו שחקן – שצולם יחד עם בת לוויה מצודדת ושהצלם נתבקש שלא לצלם – הוא קיבל שכר של 50 דולרים אמריקאים.[2]

הביטוי "פפראצי" (עיוות של "Paparazzo") הופיע לראשונה בסרט La Dolce Vite של פדריקו פליני בשנת 1958, שהציג את דמותו של "מר פפראצו" – צלם עיתונות. פפראצו קיבל את שמו – ככל הנראה – מהמילה האיטלקית papataceo (Papatacio) שפירושה הוא סוג של יתוש גדול וטורדני.[3] עם התפתחות הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים קמו סוכנויות צילום בערים מרכזיות, ובהמשך נולד מקצוע חדש – צלם ידוענים.[4] תמונות לא בלעדיות של ידוענים נמכרו (בסכומים נמוכים יחסית) למערכות העיתונים הישנות על ידי צלמים פרילנסרים, והניסיון להשיג תמונות בלעדיות גרם לשינוי מבני בתחום, כך שכיום הוא נשלט על ידי סוכנויות ענק שאף מנהלות מותג פפראצי משלהן.[5] לצד מותגי הענק קיימים גם צלמים פרילנסרים שמפעילים בלוג באינטרנט ו/או מוכרים את תמונותיהם למגזינים ועיתוני רכילות.

הידוענים וכלי התקשורת מנהלים מערכת יחסית אמביוולנטית ומיוחדת. ידוענים רבים רותמים את כלי התקשורת לצורך מיתוגם האישי או פרסום סרטים וסדרות בכיכובם; הם עושים שימוש בכלי התקשורת כדי לקדם את הקריירה האישית שלהם וליצור "דמות ציבורית" בצלמם.[6] עם זאת, ככל שהידוענים הופכים להיות יותר מפורסמים, כך מבקשים כלי התקשורת לפרסם פרטים נוספים אודותיהם – לעיתים יותר מכפי שהידוענים היו מעוניינים להתפרסם. הרצון בפרסום, לפיכך, הוא חרב פיפיות.

רשימה זו עוסקת בניסיון לבחון מזווית ראיה משפטית את תופעת הפפראצי, בהקשרה האזרחי. ננסה לבחון האם צילום פפראצי נופל לתוך הגדרה של אחת מן העוולות הקיימות והידועות כיום במשפט הישראלי. בפרט תיבחן האפשרות לראות בצילום פפראצי משום לשון הרע או פגיעה בפרטיות או תקיפה. יוער כי למרות שנעשה להלן שימוש במושגים "לשון הרע" ו-"פגיעה בפרטיות", הרי שקצרה יריעה זו מלהכיל את כלל התורה המשפטית העוסקת בשני אלו, שעל כל אחד מהם בפני עצמו ישנה כתיבה ענפה. תחת זאת, נזדקק אך ליסודות העקרוניים של שתי העוולות כדי לבחון כיצד נוכל לרתום אותן – אם נראה שנכון לעשות זאת – לצורך מיגור תופעת הפפראצי.

כבכל דיון משפטי עשויה לעלות שאלת תיחום "הזירה המשפטית". במילים אחרות, נדמה שהגיוני לחשוב שאדם שמסתובב במרכז תל אביב עם מצלמה על צווארו – הכוללת עדשת טלפוטו (Tele-photo) המאפשרת צילום מטווח רחוק – הוא צלם פפראצי (או תייר). אך האם החיילת שהבחינה פתאום בבר רפאלי יושבת בשולחן לידה בבית קפה, וממהרת לשלוף את המצלמה כדי לצלם אותה – היא גם "צלמת פפראצי"? האם כאשר סטודנט מגיע למסיבה במועדון והוא מבחין שם באייל קיציס, הוא הופך להיות "צלם פפראצי" כשהוא מתעד את הידוען בעת שהלה שותה משקה אלכוהולי להנאתו?

בעבודה זו נתחם את המושג/המקצוע "צלם פפראצי" למובנו המצומצם – קרי צלם פפראצי העוסק בתיעוד ידוענים בשגרת היום-יום שלהם, כמשלח-יד. שאלת תחולת האמור ברשימה זו על "צלמים חובבים" או על מעריצים היא שאלה טעונת עיון, שיש להקדיש לה רשימה נפרדת.

 

 

חלק א – דיון נורמטיבי

א.1. מבוא לדיון הנורמטיבי

הביטוי "המלחמה המשפטית בצלמי הפפראצי" מקפל בתוכו למעשה תפיסה מסוימת של דיני הנזיקין את צלמי הפפראצי. כאשר הגדרנו קיומה של "מלחמה", המשמעות היא שמדובר בתופעה שאינה מקובלת עלינו כחברה. בזיקה לכך, יש האומרים כי זכותו של הידוען לפרטיות היא לכאורה אוקסימורון,[7] והדבר מרמז על קיומה של ביקורת על המצב המצוי.

על אף האמור, בחלק זה של הרשימה (חלק א) נאתגר הנחת מוצא זו ונבחן האמנם מדובר בתופעה שיש למגר או שמא בתופעה קיימת שאינה שלילית גרידא. מחד תיתכן פגיעה בפרטיות של המצולם ו/או ביזויו תוך הפעלת כוח כלפיו (על כל צורותיו), ומטעם זה לכאורה מדובר בהתנהגות עוולתית. מאידך, יתכן ובהגדרת מקצוע פלוני כעוולה – יש משום פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק. לזאת יש להוסיף שיתכן והפפראצי דווקא תורם לידוענים שכן הם נשארים רלוונטיים כל אימת שמדברים עליהם.

בחלק זה נציג 3 גישות כלליות לתפיסה של תופעת הפפראצי, כאשר יצוין כבר עתה כי תיתכנה תפיסות ביניים רבות נוספות. התפיסה הראשונה היא שפפראצי הוא תופעה שלילית בהיותו יוצר עוולות נזיקיות. התפיסה השנייה היא שפפראצי הוא תופעה חיובית בעיקרה, שכן הוא תורם לכל הצדדים המעורבים – הצלם, הידוען, והציבור. לפי תפיסה זו הפפראצי הוא תופעה שיש להשלים עם קיומה – לכל הפחות – נוכח הוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק. התפיסה השלישית היא שפפראצי הוא תופעה חיובית, אבל על הצלמים לשמור על כללים ברורים וסדורים כדי שלא לגרום לו להפוך לתופעה שלילית.

 

א.2. פפראצי אסור

א.1.2. צילום פפראצי כלשון הרע

צילום פפראצי עשוי לעלות כדי לשון הרע, אך לפני שנבאר כיצד, נסביר בקצרה מהי "לשון הרע". חוק איסור לשון הרע[8] מונה 4 חלופות להגדרה "לשון הרע": (1) פרסום שעלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; (2) פרסום שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) פרסום שעלול לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) פרסום שעלול לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.[9] המבחן לקיומו של פרסום שיש בו לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר,[10] וזה כלל לא משנה מה חושב האדם שניזוק לכאורה.

עוולה אזרחית של לשון הרע מתגבשת כאשר מתקיים פרסום, שיכול להיעשות בעל פה, בכתב, בציור, בתנועה, בצליל, וכל אמצעי אחר,[11] וכאשר הפרסום הגיע לאדם או יותר זולת הניזוק.[12] החוק אף קובע כי כאשר פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, גם האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו ישא באחריות אזרחית (ופלילית),[13] ובענייננו – הצלם.

בית המשפט מסביר כי ניתוח ביטוי של לשון הרע נעשה ב-4 שלבים. בשלב הראשון יש לתת פרשנות לביטוי לפי מבחן אובייקטיבי;[14] בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו; בשלב השלישי (אם צלחנו את השלב השני) יש לבחון אם קיימת אחת מן ההגנות שבסעיפים 13-15 לחוק; ובשלב האחרון יש לקבוע פיצויים.[15]

כדי לצלוח את השלב הראשון ברי כי יש לבחון כל צילום ("ביטוי") באופן פרטני. יחד עם זאת, כדי לפשט את הדיון נתייחס לתופעת הפפראצי במובנה "הקשה" – כלומר ידוען המתמקם לו בנוחות בבית קפה בצהרי היום, ומאחורי כתפו מגיח לפתע צלם. האמנם תיאור מצב דברים זה עולה כדי לשון הרע לפי מבחן אובייקטיבי? דומה שהתשובה לכך שלילית. אך בהנחה והתמונה מנציחה את הידוען במצב מביך בו, למשל, כאשר אצבעותיו טחובות באזנו או אפו, יתכן ויש בכך משום לשון הרע נוכח החלופה הראשונה של סעיף 1 לחוק. בכך מתקיים הן השלב הראשון האובייקטיבי והן השלב השני, כפי שפורט לעיל. במעבר לשלב השלישי תוך בחינת ההגנות שבסעיף 15, נדמה כי מתקיימת החלופה ה-11,[16] והצלם לא יהא חייב בנזיקין.[17]

 

א.2.2. צילום פפראצי כפגיעה בפרטיות

הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית על-חוקית, באשר "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".[18] חוק הגנת הפרטיות[19] קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית[20] (וגם עבירה פלילית בנסיבות מסוימות[21]), אולם לא ניתן לתבוע בנזיקין אם הפגיעה היא מינורית.[22] מטרת המגבלה הזו היא למנוע הגשת תביעות טורדניות לבית המשפט, שאדם סביר לא היה מגישן.[23]

מקום בו הניזוק-התובע צולח מכשול ראשוני זה (כלומר מראה שאין מדובר בפגיעה מינורית) קמות למזיק-נתבע הגנות מסוימות,[24] שלצורך החלתן יש לבחון את תום ליבו הסובייקטיבי של המזיק.[25] כלומר, השאלה היא האם המזיק סבר שהוא רשאי או חייב לעשות את המעשה הפוגע,[26] ואין זה משנה מה אדם סביר היה חושב לו היה במקום המזיק או מהי אמת המידה האובייקטיבית להתנהגות תמת-לב בנסיבות המקרה.[27] הגנות אפשריות אחרות לנתבע הן שבפגיעה בפרטיות היה עניין ציבורי[28] או שהפגיעה נעשתה על דרך של פרסום שהוא מותר לפי חוק איסור לשון הרע.[29]

אם כן, שמעון יכול לתבוע בנזיקין את לוי שפגע בפרטיותו. עתה עולה השאלה אילו פעולות עולות כדי "פגיעה בפרטיות" והאם פעולות פוגעות אלו באות לידי ביטוי בתופעת הפפראצי? סעיף 2 לחוק מונה מספר חלופות לפגיעה בפרטיות, ונבחן את אלו הרלוונטיות לענייננו[30] (יוער כי ניתן לצקת פרשנות מרחיבה לכלל החלופות שבסעיף, אולם כדי שלא להרחיב את היריעה יתר על המידה אנו נתמקד בחלופות שנראות רלוונטיות באופן טבעי לתופעת הפפראצי). למען הסדר הטוב יצוין שדי להראות קיומה של חלופה אחת לצורך גיבוש עוולת הפגיעה בפרטיות.

 

סעיף 2(1) – "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"

בחלופה זו מצויות שתי תת-חלופות. הראשונה היא בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו, והשנייה היא "הטרדה אחרת". בעוד שתת-החלופה הראשונה היא בהירה, עולה השאלה האם "הטרדה אחרת" חייבת להיות פועל יוצא של הבילוש או ההתחקות כדי שיתקיים הסעיף או שמא מנותקת היא ממנו.[31] כלומר, האם מדובר בבילוש או התחקות אחרי אדם שיוצרים הטרדה כלשהי או שמא מדובר בהטרדה כלשהי, תהא אשר תהא.

בית המשפט נחלק בשאלה זו ולא העניק פרשנות גורפת לתיבה "הטרדה אחרת", כל זאת כאשר הוא עסק בעבירת (ולא עוולת) הפגיעה בפרטיות.[32] בהקשר הפלילי נפסק שאין להרחיב את "האחריות הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, מעבר לתכלית העומדת ביסוד החוק ותוך חפיפה בלתי נדרשת עם איסורים הקבועים בחיקוקים אחרים".[33] נדמה כי דברים אלו יפים גם לעניין העוולה האזרחית של הפגיעה בפרטיות. כלומר, יש ליתן פרשנות מצמצמת לסעיף, באופן ששלושת יסודות העוולה שיש להוכיח הם (1) בילוש או התחקות; (2) אחרי אדם; (3) באופן שמטריד את האדם שאחריו בולשים או מתחקים או באופן שיוצר הטרדה אחרת.[34]

נדמה כי תופעת הפפראצי אינה מעוררת את שאלת "ההטרדה האחרת", כיוון שדי ברישא של סעיף 2(1) כדי להביא לגיבוש העוולה. טול לדוגמה את הסיטואציה הבאה: פלוני הוא שחקן מפורסם המבקש להנות מיום שבת בו השמש בהירה והשמיים תכולים ונטולי עננים. הוא יוצא מביתו בשבת בבוקר ב"בגדי בית", משקפי שמש גדולים וכובע, כדי לשבת בבית קפה במרכז העיר בשלווה. לפתע הוא מבחין בצלם דוהר לכיוונו בריצה, כאשר תוך כדי הריצה הצלם מבזיק לכיוונו במצלמה בעלת מבזק גדול, ועם צמצום המרחק בין השניים קצב ההבזקים הולך ומתגבר.

דוגמה פשוטה זו ממחישה את הפער בין רצונו של פלוני להפוך לאנונימי במידה מסוימת, לבין רצונו של הצלם שלא לאפשר לפלוני לעשות כן.[35] הגם שמדובר במקרה קיצון בו רצונות שני הצדדים מנוגדים לחלוטין, ייתכנו מקרי ביניים בהם הפער בין הרצון של הידוען להסתתר לבין הרצון של הצלם "לחשוף" – אינו כה גדול. יחד עם זאת, אין זה מוריד מקיומם של "בילוש או התחקות" או "מעשה שעלול להטריד", ובכך קיימת היתכנות שפפראצי יוביל לפגיעה בפרטיות.

 

סעיף 2(3) – "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד"

על פני הדברים סעיף 2(3) חל על תופעת הפפראצי, אולם כדי להבין עד כמה רחבה תחולתו יש לעמוד על משמעות התיבה "ברשות היחיד". נדמה כי ברי לכל שבית מגוריו של אדם הוא "רשות היחיד", כך שצילומו בשעה שהוא מצוי בביתו מגבש את העוולה שבסעיף. כך, בג"ץ קבע כי מתקיימת עוולת פגיעה בפרטיות, במקרה בו אדם צילם את זוגתו (שהייתה בהליכי גירושין ממנו), בשעה שהיא הייתה בביתם והתנתה אהבים עם אחר. במקרה זה, עלתה טענה שאין מדובר ב"רשות היחיד", כיוון שזהו גם בית מגוריו של הבעל. הטענה, כאמור, לא התקבלה.[36] בית המשפט ציין כך –

"סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין"[37]

לפי גישה זו התיבה "רשות היחיד" מקבלת פרשנות רחבה המשתרעת בכל מקום בו לאדם יש ציפייה לגיטימית לפרטיות, ואין מדובר בקריטריון סטטי הנקבע על בסיס המקום הפיזי בו שוהה האדם.[38] כל זאת, בשים לב שהפרשנות הרחבה ניתנת בעקבות העלאת הזכות לפרטיות לדרגה חוקתית על-חוקית.[39]

בדוגמה שהובאה לעיל, אם לידוען היושב בבית הקפה הייתה ציפייה לגיטימית לפרטיות ואם נאמר שהוא אף ישב בשולחן פינתי מוסתר – כי אז יתכן שהצלם יהיה חייב בנזיקין לפי סעיף 2(3).[40]

 

סעיף 2(4) – פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו

תמונות פפראצי עשויות לא אחת להביא לתמונות מביכות של הידוען המצולם, וזאת בשל היקף החשיפה לה הוא זוכה (מה שמוביל באופן טבעי לבחינת פעולותיו "בשבע עיניים"), ובשל היותו "מטרה" קבועה לצלמים מקצועיים וחובבים כאחד. די אם נזכר בתמונה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, מיט רומני, שצולם בצורה מביכה על ידי סוכנות הידיעות AP, ונאמר כי אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר.[41]

עתה עולה השאלה מה הדין במקרה בו פורסמה כתבה לעגנית שאליה צורפה תמונה תמימה של אדם פלוני, וכאשר התמונה כשלעצמה אינה "משפילה או מבזה". האם בנסיבות אלה יש משום עוולה אזרחית לפי סעיף 2(4) (ובמקרה החמור יותר של קיום זדון – עבירה פלילית)? בית המשפט העליון קבע (במותב תשעה מפי הנשיא ברק) כי סעיף 2(4) חל "רק על פרסום תצלומים, שטבוע בהם – כשהם לעצמם – פוטנציאל ההשפלה או הלעג, בנסיבות העלולות להביא למימושו של פוטנציאל זה".[42]

מדברים אלו עולה שלא כל צילום פפראצי עולה כדי עוולה אזרחית לפי סעיף 2(4), כאשר נראה כי המבחן לקיומו של פוטנציאל השפלה או לעג הוא אובייקטיבי. כאשר מדובר בידוען הרגיל או אמור להיות רגיל בפרסום תמונותיו, יתכן והוא יצטרך לעבור משוכה גבוהה יותר כדי להראות כי בתמונה שפורסמה קיים פוטנציאל להשפלה או לעג.

בשולי הדברים יצוין כי סעיף 2(4א) העוסק בפרסום תמונת ניזוק מהווה השלמה לסעיף 2(4), באשר מטרתו הייתה למנוע פרסום תמונה של אדם שנפגע במצב אסון, שאינו יכול להתנגד לפרסום או לצילום, ואין זה משנה אם התמונה משפילה/מבזה או אם לא (איסור הפרסום הוא גורף, למעט החריג הקבוע בסעיף).[43]

 

סעיף 2(6) – שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח

לשון סעיף 2(6) מלמדת כי לכאורה זהו המקרה הקלאסי של תופעת הפפראצי – שימוש בתמונתו של אדם לשם ריווח. גם העיתון/אתר האינטרנט/תכנית הטלוויזיה שבהם פורסמה התמונה מבצעים את העבירה, וגם הצלם יוצר לעצמו רווח כאשר הוא מוכר את התמונה לכלי התקשורת.

חברת מקדונלד'ס עשתה שימוש בשמו של אריאל מקדונלד – שחקן כדורסל לשעבר במכבי ת"א – בפרסומת, מבלי לקבל את הסכמתו לכך. בית המשפט קבע שאמנם נכון שלפי לשון הסעיף מדובר בפגיעה בפרטיות, אולם הלשון אינה חזות הכל ויש להידרש גם לתכלית החקיקה.[44] בית המשפט הביא מדברי המלומד Prosser, וקבע כי זכות האדם לשלוט בשימוש המסחרי הנעשה בשמו אמנם מהווה היבט של הזכות לפרטיות, אולם היא שונה מיתר היבטיה של הזכות לפרטיות בהיותה מגנה על אינטרס קנייני ולא על אינטרס נפשי.[45] בית המשפט הוסיף מדבריהם של המלומדים Warren ו-Brandeis והסביר כי הזכות לפרטיות הינה למעשה "הזכות להיעזב לנפשך", ולא ניתן לומר שהזכות לשלוט בשימוש המסחרי הנעשה בשם נכללת בהגדרה זו.[46] בנסיבות המקרה נקבע שאין מדובר בפגיעה בפרטיות, וזאת מאחר שמקדונלד הצטלם באותה העת לפרסומת של ברגר קינג. לפיכך, טענתו כאילו הצגתו כתומך באכילת בשר עולה כדי פגיעה בפרטיות – לא התקבלה. כן נקבע כי הגם שהסעד שנתבקש הוא פיצוי בגין פגיעה בפרטיות, בפועל ביקש התובע להנות מרווחים שנוצרו בעקבות שימוש בדמותו. זוהי ציפייה לגיטימית, אך היא שייכת לתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בסופו של דבר, העוולה שבסעיף 2(6) צומצמה לאותם מקרים בהם "פרטיותו של האדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח מבלי שניתנה לשם כך הסכמתו, מקום בו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי".[47] נסיבות כאלה יתכנו למשל במקרים בהם הידוען מסרב לכל פרסום מסחרי שהוא, ואף כאשר נעשה שימוש בכפיל שלו, ללא הסכמתו.[48]

לסיכום חלק זה נאמר כי בית משפט השלום בת"א יצק פרשנות מצמצמת עוד יותר לסעיף 2(6) באופן בו תתקיים פגיעה בפרטיות רק כאשר היא מנעה מהניזוק טובת הנאה כלכלית. הטעם לכך, אליבא דבית המשפט, הוא שבסיטואציה אחרת – "כל פרסום של צילום בעיתון ייחשב כפגיעה בפרטיות".[49]

 

סעיף 2(9) – שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה

            סעיף 2(9) מאפשר "ללכוד" בתוכו את אותם צלמי פפראצי שמצלמים ידוענים במקומות שיתכן ובהם הם לא היו רוצים שיצלמו אותם (למשל, משטרת ישראל, בית חולים, אבל גם מכון גמילה או כל מקום אחר שהידוען היה מעדיף לשמור לעצמו את עצם הביקור בו). לסעיף זה שני יסודות: האחד, שימוש או מסירה לאחר של "עניינים פרטיים" של אדם; האחר, השימוש או המסירה נעשו שלא למטרה שלשמה נמסרה הידיעה.[50]

בגדר כך עולה השאלה מהם "עניניו הפרטיים של אדם", ובית המשפט השיב כי מדובר בביטוי רחב הכולל בתוכו את שם האדם, מספר הטלפון שלו וכתובתו, אבל גם יחסיו עם בני משפחתו, זהות חבריו וכד'.[51] אם כן, עולה חשש שכל אימת שאדם יספר לחברו פרט מידע על אדם שלישי, תתבצע עוולה של פגיעה בפרטיות. עם זאת, הרחבת תחולת הסעיף באמצעות מתן פרשנות מרחיבה לתיבה "עניינים פרטיים", מצומצמת בהמשך באמצעות היסוד השני – "שלא למטרה שלשמה נמסרה".

כך, הגם שכתובת ומספר טלפון הם "עניינים פרטיים", אם האדם מוסר פרטים אלו לחברת הטלפונים לצורך פרסומם בספר הטלפונים (או מסכים לכך בשתיקה) – הרי ששימוש בפרטים אלו והפצתם אינו עולה כדי פגיעה בפרטיות. באופן דומה, אדם המתראיין לכתבה ומוסר פרטים אישיים על הרגשותיו או היחסים במשפחתו – מתיר פרסום פרטים אלו. הוא הדין ביחס לאדם שמוסר פרטים אודות קשריו העסקיים והחברתיים מיזמתו או פרטים "שניסיון החיים מלמד שאדם רגיל מהיישוב אינו מתנגד לפירסומם ברבים".[52]

צילום פפראצי – במהותו – הוא "תפיסת" ידוענים בסיטואציות יומיומיות, בהן הידוענים אינם רגילים או נכונים (בהכללה) להצטלם. מכאן, שמדובר בעוולה נזיקית לפי סעיף 2(9), ובתנאי שהסיטואציה בה מצולם הידוען היא "עניין פרטי" (שכבר צוין שניתנה לתיבה פרשנות מרחיבה). כך למשל, במקרה בו בחור חרדי צולם לצד דוכן למכירת ספרי קודש, שהוקם בסמוך לתמונה חושפנית, ובנסיבות בהן הצלם הבטיח למצולם שתמונתו תישמר אצלו "לשימוש אישי" אך ההבטחה הופרה והתמונה פורסמה בעיתון, קבע בית המשפט כי השתכללה פגיעה בפרטיות המצולם, וכי לא קמה אחת מן ההגנות שבחוק לרבות ההגנה של "עניין ציבורי".[53]

 

סעיפים 2(10) ו-2(11) – פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9); פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד

נדמה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה בסעיפים 2(10) ו-2(11) שנראים כמצויים בליבה של תופעת הפפראצי, כפי שזו הוגדרה במבוא לרשימה זו (ולו מאחר ששני הסעיפים כוללים את יסוד הפרסום). יחד עם זאת, נאמר רק כי שאלת פרסומו של עניין הנוגע למצב בריאותו של אדם עלתה לכותרות באירוע השבץ המוחי של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון – אירוע שהתרחש בעת שראש הממשלה כיהן בתפקיד ציבורי; וכי שאלת פרסומו של התנהגותם של אישי ציבור ברשות היחיד עולה לעתים קרובות בהקשר של ביקורת ציבורית (הוצאות בית ראש הממשלה) או קיומן של עבירות פליליות לכאורה (פרשת רמון והנשיקה או פרשת משה קצב).

בעניין זה נזכיר את קיומה של ההגנה שבסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, לפיה תהא זו הגנה טובה אם "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".

 

א.3.2. צילום פפראצי כתקיפה

עוולת התקיפה קבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והיא עשויה לשמש כל מי שמצולם בעל כרחו, שכן במהותה היא כוללת פגיעה ללא הסכמה. תקיפה מוגדרת כ"שימוש בכוח", כאשר השימוש בכוח כולל בתוכו גם "שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק".[54]

כאשר מדובר בצילום פפראצי המתבצע בחשיכה באמצעות מבזק – כי אז האירוע ייפול בנקל להגדרת "תקיפה", והניזוק יוכל להיפרע מאת המצלם.[55] אולם אם מדובר בצילום שנעשה באור יום ובלי מבזק, יצטרך המצולם להראות שהשימוש נעשה "במידה שיש בה להזיק" וזו עלולה להיות משוכה גבוהה.

ראוי לציין כי הסיפא של סעיף 23(א) מגדיר גם "[…] וכן ניסיון או איום על ידי מעשה או על ידי תנועה […], כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". מכאן, שעוולת התקיפה אינה מתמצה רק בהפעלת כוח גרידא, אלא גם ניסיון להפעלת כוח כאמור. "ניסיון להפעלת כוח" זהו כבר ביטוי רחב למדי, ואפשר שידוען שיראה שצלם רודף אחריו, יסבור שמדובר באדם שמבקש להפעיל עליו כוח בניגוד לרצונו. בנסיבות אלו תתגבש עוולת התקיפה.

 

א.3. פפראצי מותר

עד כה הנחנו שפפראצי זו תופעה שאיננו מעוניינים בה, אולם כידוע – לכל מטבע יש שני צדדים. הגם שתופעת הפפראצי מעודדת ידוענים להתחמק, מעודדת את צלמי הפפראצי לבצע עבירות תנועה במרדף אחרי התמונה הייחודית,[56] ומעודדת קיומו של מרדף מסוכן בין הצלמים לידוענים[57] – יש בכך גם תועלת רבה לשני הצדדים. בסופו של דבר הידוען רוצה שיכירו את שמו, רוצה להוביל קמפיינים פרסומיים, רוצה שהציבור יתעניין בדבריו, ובלבד שיקבל תמורה על כך.[58]

בהינתן מצב זה, הרי שידוען ש"נשכח" עשוי לצאת נשכר ביותר מ"תגלית רכילותית" שתפורסם אודותיו בעיתון או אתר אינטרנט זה או אחר. ההישארות בעין הציבורית מאפשרת לידוען למנף את שמו ודמותו לעשיית רווח לעצמו. בגדר כך ניתן אף להצביע על תופעה לפיה ידוענים מזמינים צלמי פפראצי לצלמם "כבדרך אגב".[59] לפיכך, ההנמקה לפיה תופעת הפפראצי צריכה להיות מותרת נשענת על שלוש רגליים: (1) רצונו של הידוען בפרסום (כלומר מתן פרשנות מצמצמת לעוולות שבפרק א.2; (2) הזכות החוקתית לחופש העיסוק של הצלם; (3) קיומן של הגנות לצלם, גם אם מתקיימות עוולות נזיקיות.

לצורך הדיון נתמקד להלן בשתי הרגליים האחרונות – הזכות החוקתית לחופש העיסוק וקיומן של הגנות לצלם. הטעמים להצדקה לפרשנות מצמצמת הובאו בשתי הפסקאות האחרונות לעיל ואין זה המקום להרחיב בעניין (אם כי הסוגייה מעוררת דיון מעניין בנושא תורת הפרשנות).

 

א.1.3. ההגנות שקמות לצלם הפפראצי

שתי העוולות הראשונות שהזכרנו (לשון הרע ופגיעה בפרטיות) כוללות הגנות מכוח החוק. מבלי לייתר האמור ביחס לרצונו של הידוען בקיומם של הפפראצי, הרי שגם אם הוא לא ירצה בהם – עדיין תיתכן האפשרות לפיה תופעת הפפראצי היא מותרת וזאת בשל תחולת ההגנות.

לשון הרע

חוק איסור לשון הרע כולל שלוש הגנות עיקריות: (1) פרסום שהוא אחד מן הפרסומים שהותרו בחוק;[60] הגנת "אמת הפרסום", כאשר לכך יש להוסיף קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום;[61] (3) הגנת תום לב.[62]    בענייננו, לא ניתן לומר כי אחד מן הפרסומים שהותרו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע שקול לצילום פפראצי, ולפיכך ניתן לקבוע כי ההגנה הראשונה לא יכולה לקום. עם זאת, לצלם פפראצי יתכן ותקום ההגנה השנייה – "אמת הפרסום".

הגנה זו כוללת שני יסודות – הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת, ומתקיים עניין ציבורי ביחס לאותו פרסום. כאשר הוכח פרסום לשון הרע, הנתבע-המפרסם צריך להוכיח את אמיתות הפרסום (בניגוד למשל, לדין האמריקאי, שם צריך התובע להוכיח כי הפרסום בעניינו היה שקרי).[63] בהמשך לכך, נשאלת השאלה מה הדין כאשר הפרסום כלל את כל העובדות שהיו ידועות עד לאותו רגע, אולם לאחר הפרסום נתגלו עובדות חדשות שהופכות את המסגרת העובדתית על פניה? האם מבחן קיומה של "אמת" נעשה בשעת הפרסום או שמא מדובר במבחן של "אמת מוחלטת"? בית המשפט קבע כי "נקודת המבט הרלוונטית אפוא היא נקודת המבט שבה מתקבלת ההחלטה על הפרסום נושא התביעה בגין הוצאת לשון הרע. […] זהו הרגע, אשר חוק איסור לשון הרע מבקש להשפיע על ההחלטות המתקבלות בו".[64] בגדר כך אף נקבע כי הפרסום צריך להיבחן כמכלול ואין הכרח לדקדק בכל פרט ופרט;[65] זאת, מאחר ואין מדובר בפרסום מדעי או כתיבת פסק דין, אלא בכתבה עיתונאית – בד"כ.

היסוד השני של הגנת "אמת הפרסום" הוא קיומו של עניין ציבורי. בהקשר לכך, מדובר ב"עניין ציבורי, המתייחס רק לפרסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפרסום משום 'ענין לציבור', שיש בו לעתים אך כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים…".[66] יחד עם זאת, "עניין ציבורי" עשוי לכלול גם נושאים חברתיים או פוליטיים, שעצם הדיון בהם הוא חשוב.[67] בית המשפט מבחין בין "עניין לציבור" לבין "עניין ציבורי": בעוד שהביטוי הראשון הוא רחב למדי, הביטוי השני מצומצם ביחס אליו.

אם כן, צילום פפראצי כולל – אינהרנטית – את ה"אמת בפרסום" (בהנחה ואין מדובר בצילום ערוך בתכנת עריכה במחשב). בהקשר לכך ראוי לציין ש"אמת בפרסום" סובלת גם אי-אמיתות קלות או סילופים הנובעים מעריכה מגמתית.[68] אשר ל"עניין ציבורי", כאן יש קושי מסוים שמחייב להראות מהי התועלת שצומחת לציבור מהפרסום.

ההגנה השלישית המתקיימת לזכותו של המפרסם היא הגנת תום הלב. גם הגנה זו מושתתת על שני יסודות: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והתקיימה אחת הנסיבות המנויה בסעיפי המשנה של סעיף 15.[69] נדמה כי חלופה מס' 11 – "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת" – תתקיים כל אימת אשר נמסרת תמונת פפראצי לעורך עיתון/אתר אינטרנט, ולפיכך בכל מקרה ומקרה יבחן תום ליבו של הצלם. נראה אפוא כי חלופה מס' 11 מגלגלת את האחריות לקיומו של פרסום רע לפתחו של עורך אמצעי התקשורת או לנציגו, ומוציאה מתחולתה את אחריותו של הצלם לפרסום.

 

פגיעה בפרטיות

בדומה לעוולת לשון הרע, גם כאן מתקיימות הגנות פרטיקולריות שעשויות לקום למי שנמצא כמעוול, באופן שמביא להיעדרה של אחריות נזיקית. חלק מן ההגנות הזכרנו כבר לעיל, כאשר המתאימות ביותר לענייננו הן ההגנות המצויות בסעיף 18(2)(ו)[70] וסעיף 18(3).[71] נזכיר כי ההגנה המנויה בסעיף 18(3) מחייבת שבפרסום יהיה "עניין ציבורי" ולא רק "עניין לציבור",[72] וכי מובן שקיימת דרישה מקדמית שיהיה מדובר בפרסום אמת.

 

א.2.3. הזכות החוקתית לחופש העיסוק

לצד האפשרות לצקת פרשנות מצמצמת לעוולות הנזיקיות והאפשרות לתקומת הגנות למזיקים, בל נשכח כי לכל אדם יש הזכות לעסוק במשלח יד כרצונו מכוח חוק-יסוד: חופש העיסוק.[73] חופש העיסוק הוא "ביטוי להגדרתו העצמית של האדם",[74] ו"לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-היד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-היד אינה אסורה מטעם החוק".[75] היות וענייננו בהתנגשות שבין חוק-יסוד: חופש העיסוק לבין חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (והזכות לפרטיות הכלולה בו), אנו מצויים במתקל בין זכויות שוות מעמד, וכל אחת מן הזכויות תיסוג מעט כדי לקיים את הזכות האחרת.[76]

דברים אלו עולים בקנה אחד עם הגישה שמתירה צילום פפראצי כך שההגבלות היחידות הקיימות – מוטלות על ידי המשפט הפלילי. לשון אחר, צילום פפראצי מותר כל אימת שלא נלווית לו עבירה פלילית כגון הסגת גבול או תקיפה מכל סוג שהוא או עבירה אחרת. לפי גישה זו, קיומה של עבירה פלילית נלווית מעקר את "החוקיות" של פעולת הפפראצי כולה. יחד עם זאת, קיומה של עוולה נזיקית נלווית אינו בהכרח מוביל לאותה תוצאה. פרשנות שכזו מתירה, ככלל, צילום פפראצי.

 

א.4. פפראצי מותר בתנאים

בין הגישה לפיה הפפראצי הוא תופעה אסורה היות והוא – אינהרנטית – מביא לקיומן של עוולות נזיקיות, לבין הגישה לפיה הפפראצי הוא תופעה מותרת היות וכלל הצדדים המעורבים מרוויחים מכך והיות ואין מדובר בפעולה אסורה באופן פרטיקולרי – קיימת גם עמדת ביניים (אחת לפחות). לפי עמדה זו, צילום פפראצי אינו אסור מעיקרו אולם הוא כפוף לסטנדרט התנהגות מסוים. למעשה, אנו יוצקים לתוך עוולת הרשלנות (שהיא כידוע עוולת מסגרת) תוכן של "עוולת הפפראצי", וקובעים כי צילום פפראצי הוא מותר כל עוד הצלם אינו סוטה מסטנדרט ההתנהגות המקובל לצלם פפראצי מסוגו.

בעניין זה יש לשים לב כי קיומה של פרקטיקה מקובלת בקרב צלמי הפפראצי אינה חזות הכל,[77] וכי יתכן שכאשר יטען צלם שהוא תמיד ממתין ל"קריאה" בטלפון כדי להיות "מוקפץ" לצילום זה או אחר,[78] הדבר עשוי שלא להועיל לו. היות ודיני הרשלנות מבוססים על אשמה ולא על אחריות, השאלה היא מה היה צריך לעשות הצלם כדי למנוע את הנזק שנגרם לידוען. אין לצפות כי הצלם ינהג כנופת צופים, שהרי הוא מתפרנס מפרסומים "שערורייתיים". יחד עם זאת, יתכן ועיצוב מושכל של סטנדרט התנהגות – אולי בשיתוף עם נציגי הידוענים או לשכת העיתונות – יאפשר למתן את כמות ה"מרדפים" ברחוב, ואת הבזקי ההפתעה ברחוב או בבית הקפה.

בגדר כך עולה השאלה החשובה לפתחו של מי יש לגלגל נטל ההוכחה? האם הניזוק צריך להראות שהצלם סטה מסטנדרט ההתנהגות או שמא הצלם צריך להראות שהוא עצמו לא סטה מסטנדרט ההתנהגות לצלמים מסוגו? נשאיר שאלה זו כרגע ב"צריך עיון" כיוון ששאלת נטל ההוכחה ראויה להתייחסות נפרדת.

חלק ב – האם יש לתקוף משפטית את צלמי הפפראצי, ואם כן – כיצד

הגישה הכלכלית לדיני הנזיקין שואפת להגדיל את הרווחה המצרפית,[79]  להבדיל מרווחת היחיד. בגדר כך קובעת גישה זו כי התנהגות ראויה היא התנהגות יעילה,[80] ומצב לא ראוי – שאל לדיני הנזיקין לתמוך בו – הוא "מצב בלתי יעיל ביחס לחלופה שלו".[81] בהתאם לכך, דיני הנזיקין שואפים לקדם הרתעה יעילה למזיקים וניזוקים פוטנציאלים,[82] אולם מבקשים להיזהר מלעודד הרתעת יתר. דיני הנזיקין שולטים בהרתעה באמצעות שני פרמטרים עיקריים: עידוד מזיקים וניזוקים לנקוט באמצעי זהירות, ועידוד מזיקים וניזוקים לנקוט ברמת פעילות בהיקף יעיל.[83]

 

ב.1. בחירה במצב הדברים האופטימלי

מהו מצב הדברים האופטימלי המגדיל את הרווחה המצרפית? דומה כי הידוענים מבקשים לקבל חשיפה מסוימת כדי "להישאר רלוונטיים", אולם הם מבקשים שלא לקבל חשיפה רבה מדי עד כדי פגיעה בפרטיותם או פרסום תמונה/כתבה מביכה העולה כדי לשון הרע. מאחר והידוענים "נתפסים" בעדשת המצלמה בעודם מבצעים פעילות יום-יומית, אין כל עניין לחברה לעודד אותם להקטין את רמת הפעילות שלהם, שהיא למעשה התנהגות רגילה ונורמטיבית ככל אדם. ספק גם אם יש עניין לעודד אותם לנקוט באמצעי זהירות, כמו התחפשות או בילוי במקומות שאינם מרכזיים.

מנגד, הצלמים עצמם שואפים להגדיל כל העת את רמת פעילותם שכן פעילות זו מייצרת להם הכנסה, ואין להם כל אינטרס עצמי להקטין את רמת הפעילות. לכאורה גם אין להם כל אינטרס לנקוט באמצעי זהירות, שהרי נשמעו כבר מקרים על צלמים שעוקבים אחרי ידוענים, חוסמים את דרכם, ואף נהרגים "במילוי תפקידם".[84] לכך יש להוסיף כי רמת הפעילות בה בוחרים הצלמים משפיעה על תוחלת הנזק של הידוענים (שכן, ככל שמצלמים אותך יותר כך גדל הסיכוי שתיתפס במצב מביך), ולכאורה יש טעם בהטלת אחריות על הצלמים.[85] מכאן, שיש לקבוע כלל משפטי המעודד את הצלמים לנקוט באמצעי זהירות, ואולי אף מעודד אותם להקטין את היקף הפעילות.

הכלל המתאים לענייננו הוא כלל של אחריות על בסיס התרשלות. כלל זה מטיל אחריות על המזיק רק אם הוא נקט ברמת זהירות שהיא נמוכה מרמת הזהירות האופטימלית, כאשר אם הוא נקט ברמת זהירות גבוהה או שווה לרמת הזהירות האופטימלית – הוא יהיה פטור גם אם אירע נזק. בהינתן כלל כזה, מה יעשה הידוען? הידוען יידע שהצלם נזהר שלא ייגרם נזק, אולם עדיין אין זה אומר שלא ייגרם לו (לידוען) נזק (פגיעה בפרטיות או דיבור רע, למשל). מבחינת הידוען הסיטואציה במקרה זה היא מורכבת שכן עשוי להיגרם לו (לידוען) נזק שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו מאף אחד (הצלם הרי פטור אם הוא לא התרשל). לפיכך, גם לידוען יש אינטרס להיזהר ולהתחפש או לבלות במקומות פחות הומי אדם כאשר אין הוא מעוניין בחשיפה, וזאת במטרה להקטין את ההסתברות לקרות נזק. מכאן, שכלל של אחריות על בסיס התרשלות על הצלם – מעודד הן את הידוען והן את הצלם להיזהר. נטל ההוכחה, בענייננו, רובץ לפתחו של הידוען-הניזוק להראות כי הצלם-המזיק חרג מסטנדרט ההתנהגות הסביר לצלמים מסוגו.

יתכן שניתן אף לקבוע כלל של אחריות על בסיס התרשלות בהיבט של רמת פעילות; כלומר, לומר שקיימת רמת פעילות של צלם סביר שחריגה ממנה תוביל להטלת אחריות על הצלם. אלא שבעת הזו נשאיר את העניין בסימן שאלה כיוון שמדובר בהגבלה ישירה על משלח-היד של הצלם, קרי – פגיעה חוקתית.

 

פרקטיקה מקובלת

כאשר מתגבש נוהל מסוים בין חברי הקבוצה שאליה משתייך המזיק (בענייננו מדובר בקבוצת צלמי הפפראצי), ניתן להתחשב בו ובכך לצמצם את הפער בין מה שנדרשים הצלמים לעשות (מבחינה נורמטיבית), לבין מה שהם מסוגלים לעשות.[86] עם זאת, הנוהג אינו חזות הכל אלא רק פרמטר שיש וצריך להתחשב בו. כך, "ההתחשבות" יכולה להיעשות באמצעות הקמת חזקה הניתנת לסתירה לפיה צלם המקיים את נוהג הצלמים אינו מתרשל, ולחלופין ניתן לקבוע שמילוי הנוהג מהווה אינדיקציה להיעדר התרשלות ולא קביעה פוזיטיבית אודות היעדרה.[87]

שלושת השיקולים המרכזיים במידת ההתחשבות בנוהג הם "איכותו" של הנוהג; מידת אי-ההגינות כלפי הנתבע הכרוכה באי-התחשבות בנוהג שלפיו הנתבע נהג; ו-"התאמתו המוסדית" של בית המשפט להעריך את הנוהג.[88] בהתאם, נקבע כי ככלל מילוי נוהג קיים מעיד על אי-התרשלות, אולם בית המשפט רשאי לקבוע אחרת.[89] כמו כן, בית המשפט אינו מכבד נוהג שנתפס כבלתי איכותי.[90]

איננו יכולים להצביע כעת על נוהג שקיים, אם קיים, בקרב צלמי פפראצי. יתכן וכל צלם משרטט לעצמו את "הקווים האדומים" שלו ויתכן כי לכל הצלמים כלל אין "קווים אדומים" שכאלו. יתכן וצלמים מסוימים לא ינהלו מרדף אחרי ידוענים כדי לאתר תמונה שלהם,[91] ויתכן שצלמים אחרים יחסמו דרכם של ידוענים כדי לזכות בעוד תמונת פנים.[92] נאמר רק כי אם קיים נוהג שכזה ואם יוכח קיומו בניהול משפט נזיקי – יתכן שהוא לא יעלה ולא יוריד ממידת ההתרשלות של הצלם.

 

 

מהי רמת הזהירות הרצויה?

הערכת ההתנהגות של הצלם מבוססת קודם כל על יסוד תוצאותיה.[93] כלומר, השאלה האם ההתנהגות היא ראויה קשורה לשאלה האם ההתנהגות הביאה לנזק, בהשוואה להתנהגויות אחרות אפשריות שלא היו מביאות לנזק או שהיו מביאות לנזק מצומצם יותר. יחד עם זאת, ניתן לבסס הערכת התנהגות גם על יסוד טיב ההתנהגות כשלעצמה,[94] בהתעלם מהתוצאות האפשריות.

טול לדוגמה מקרה בו צלם מבחין בידוען השוהה בבית קפה, והצלם מתקרב לידוען עד כדי תחיבת המצלמה בפרצופו של הידוען, והכל כדי לבחון מה בדיוק יש לו בצלחת וכדי שהידוען יידע שהוא מצולם. התנהגות אחרת למשל, שהייתה משיגה מטרה דומה, היא התנהגות בה הצלם מצלם את הידוען תוך שמירה על מרחק מינימלי ממנו ומבלי שהוא מפריע לידוען בפעולתו היום-יומית. יתכן וניתן לחייב שמירה על מרחק מינימלי מידוענים, אלא אם הם מתירים אחרת במפורש.

טול מקרה אחר בו צלם רכוב על אופנוע מנהל מרדף אחרי ידוענית הנוסעת ברכבה לביתה.[95]  נדמה שאין צורך שתתרחש תאונת דרכים כדי להבין שאנו כחברה לא מעוניינים לקדם התנהגות כזו. באותו הקשר של התנהגויות שאנו לא מעוניינים לקדם, ניתן לקבוע נורמטיבית כי צילום קטין – בנו של ידוען – ללא הסכמת ההורה עולה כדי סטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל.

סיכום

הקביעה כי לתוך עוולת המסגרת של הרשלנות יש לצקת תוכן בדמות התרשלות נזיקית של צלם פפראצי, אינה באה להחליף את אפשרות התביעה לפי עוולות לשון הרע, פגיעה בפרטיות או תקיפה. להפך – מדובר במתן "כלי נשק" נוסף לידוען-התובע, שיאפשר לו לקבל פיצוי על נזקו במסלול נוסף. כך, כאשר מתקיימת עוולת לשון הרע או פגיעה בפרטיות יתכן ויהיה קשה להוכיח את יסודות עוולות אלו, אולם פתוחה הדלת לנסות ולהוכיח את קיומה של עוולת הרשלנות.[96]

דיוננו יכול היה להסתיים כאן, אולם הוא לא יהיה שלם מבלי להבין עד כמה הדין הישראלי מתקדם. נוכח העובדה שכיום כל אדם מחזיק בידו מצלמה בתוך מכשיר הטלפון הסלולרי, תופעת הפפראצי הולכת ומתרחבת. מדובר אמנם בצלמים חובבים שספק אם ניתן להחיל בעניינם את עוולת הרשלנות, אולם מתקיים פוטנציאל למכירת תמונות הידוענים – בפרט אלו המנציחות את הידוענים בסיטואציות חריגות ומביכות – לכלי התקשורת. בכך נחשפים הידוענים לפגיעות בפרטיות ולפוטנציאל לפרסומים מביכים. מעניין לגלות כי במקומות אחרים רק לאחרונה נולדה עוולה חדשה של פגיעה בפרטיות, ללא צורך בפרסום.[97]

 

ב.2. עוולת פגיעה בפרטיות שאינה כוללת יסוד של פרסום

מה דינו של אדם שמצלם אחר בחשאי? האם ניתן לתבוע אותו בנזיקין בעילה של פגיעה בפרטיות? בשנת 2004 בית המשפט לערעורים בניו זילנד הכיר בקיומה של עוולת "אי-גילוי פגיעה" המבוססת על עוולת הפגיעה בפרטיות בשני יסודות מצטברים: (1) העובדות שהוסתרו מהניזוק[98] יצרו אצל הניזוק ציפייה לגיטימית לפרטיות; (2) "העובדות הפרטיות" פורסמו לציבור, באופן בו הפרסום נחשב לפוגע על ידי אדם סביר.[99] נמחיש את העוולה בדוגמה הבאה: בחור צילם בחורה עירומה בהסתר, ופרסם את התמונות האלה בפומבי. ניתן לומר שהייתה לבחורה ציפייה לגיטימית לכך שתמונות המנציחות אותה בעירום יהיו פרטיות ולא נחלת הכלל; וניתן לומר שאדם סביר יחשוב שפרסום תמונות העירום הוא פעולה פוגענית. בכך מתמלאים שני יסודות העוולה החדשה – "אי-גילוי פגיעה".

נשאלת השאלה – מהו הדין בו בחור צילם בחורה בעירום, אולם צילום הוידאו לא פורסם ברבים אלא נותר בחזקתו של הצלם ולשימושו האישי? לא מתקיים פה יסוד הפרסום ולכאורה אין מדובר בעוולת "אי-גילוי פגיעה". מקרה כזה אירע בשנת 2012, והתובעת – למרות שחשה שפרטיותה נפגעה– לא יכלה לתבוע בנזיקין לפי עוולה קיימת. בית המשפט בניו זילנד יצר עוולה חדשה לחלוטין, המבוססת על פגיעה בפרטיות, שאינה כוללת יסוד של פרסום.[100]

יסודות העוולה החדשה, שכונתה בפסיקה בפשטות "Intrusion" הם אלו: (1) הפרעה לפרטיות הנעשית בכוונה, וללא הסכמה; (2) בעת שאדם נמצא בגפו[101]; (3) הכוללת הפרה של ציפייה לגיטימית לפרטיות; (4) באופן בו אדם סביר יחשוב שמדובר בפגיעה שאינה סבירה. בית המשפט הסביר כי תכלית היסוד הראשון היא להוציא מגדר העוולה את אותם מקרים בהם נעשית הפרעה לפרטיות מכוח חוק או בהסכמה. היסוד השני מכוון לכך שלא כל פגיעה בפרטיות תיכנס לעוולה, אלא רק אותן פגיעות העולות כדי intimate personal activity, כלומר פגיעה בליבה של האוטונומיה העצמית. מקורם של שני היסודות האחרים הוא בעוולת "אי-גילוי פגיעה" שהוזכרה לעיל.[102] יצוין כי עוולה דומה אומצה באותה שנה גם בבית המשפט לערעורים במחוז Ontario שבקנדה.[103]

עוולה כזו, שאינה כוללת בתוכה יסוד של פרסום, קיימת בדין הישראלי מזה זמן מה. עוולה זו נתפסת כפרוגרסיבית על ידי מדינות כמו קנדה, אנגליה וניו-זילנד,[104] ויש בכך כדי להעיד על התפתחותו ו"תבונתו" של הדין הישראלי. מעניין לראות כי יסודות העוולה כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט לערעורים בניו-זילנד דומים לאין שיעור ליסודות העוולה לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, שנקבעו בבית המשפט העליון.[105]

סיכום

ברשימה זו הצגנו 3 גישות מרכזיות לתפיסת דיני הנזיקין את תופעת הפפראצי. הראינו כי לא מדובר בתופעה שכל כולה שלילית, אולם גם לא מדובר בתופעה מאוד חיובית. נדמה, כי כמשנתו של אריסטו, הדרך הנכונה לאפיין את תופעת הפפראצי נמצאת איפשהו באמצע. בהתאם לכך, יש לבחון מהם הסיכונים/העוולות שהתופעה עלולה ליצור וכיצד דיני הנזיקין יכולים למתן את ההשפעה השלילית של עוולות אלו.

שתי העוולות המרכזיות שתופעת הפפראצי יוצרת הן פגיעה בפרטיות ופוטנציאל ללשון הרע (לצד זאת ייתכן גם קיומן של עוולת התקיפה או ההטרדה). היות והתגבשותן של העוולות נשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי הצלם-המזיק, יש לקבוע כלל שיעודד את המזיק לנקוט באמצעי זהירות (לבל הצילום יעלה כדי עוולה) ו/או יעודד את המזיק להקטין את היקף הפעילות שלו. כלל של אחריות על בסיס התרשלות, כאשר סטנדרט ההתנהגות לצלם סביר מעוצב על ידי בית המשפט ממקרה למקרה – הוא כלל שמקיים את הדרישות האמורות. בנוסף, הוא אף יוצר תמריץ לידוען-הניזוק הפוטנציאלי לנקוט באמצעי זהירות משלו.

תופעת הפפראצי נמצאת איתנו כדי להישאר, כאשר לזאת יש להוסיף שבעתיד צפוי להתגבר השימוש במצלמות אישיות דוגמת גוגל-גלאס או השימוש במסוקים אישיים זעירים לצרכי צילום ואבטחה. הטכנולוגיה מזמנת כל הזמן אתגרים חדשים למשפט, והפרטיות של כל אחד ואחד מאיתנו נמצאת דרך קבע תחת התקפה. יתכן ויש מקום לחשוב מחדש על הזכות החוקתית לפרטיות, שכן יש סיכוי סביר שזכות זו – כפי שהכרנו אותה – הולכת ונעלמת לבלי שוב.

 

 

ביבליוגרפיה

חקיקה:

  1. חוק-יסוד: חופש העיסוק.
  2. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
  3. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ס"ח 1011.
  4. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ס"ח 464.
  5. פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
  6. פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
  7. הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 11) (פרסום תמונתו של נפגע או נפטר), התשע"א-2011, הצ"ח הכנסת 358.

 

פסיקה:

  1. ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי (פורסם בנבו, 23.1.2013).
  2. ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.2012).
  3. עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות (פורסם בנבו, 19.5.2009).
  4. רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 13.8.2008).
  5. ע"פ 2126/05 סברי ג'רייס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.6.2006).
  6. בג"ץ 6650/04 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה (פורסם בנבו, 14.5.2006).
  7. רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל פ"ד ס(2) 70 (2005).
  8. רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן פ"ד נט(6) 554 (2005).
  9. ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 16 (2004).
  10. ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004).
  11. ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (פורסם בנבו, 30.3.2004).
  12. דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד פ"ד נז(4) 721 (2003).
  13. רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נ(1) 199 (1999).
  14. דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3) 1 (1998).
  15. בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר פ"ד נא(4) 367 (1997).
  16. ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ פ"ד מט(3) 177 (1995).
  17. ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה פ"ד מח(3) 808 (1994).
  18. בג"ץ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים פ"ד מח(2) 456 (1994).
  19. ע"א עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1) 113, 127-128 (1985).
  20. ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281 (1977).
  21. ע"פ 480/85 יוסף קורטאם נ' מדינת ישראל פ"ד מ(3) 673 (1986).
  22. בג"ץ 1/49 בז'ראנו נ' שר המשטרה פ"ד ב 80 (1949).
  23. ת"פ (כ"ס) 1318/09 מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נ' רפאל רפאלי (פורסם בנבו, 8.9.2011).
  24. ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם בנבו, 19.11.2008).

 

ספרות ומאמרים:

  1. ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות (2012).
  2. אלכס שטיין "האזנת-סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים כאמצעים לקידומה של חקירה פלילית ובטחונית" משפטים יד 527 (התשמ"ה).

 

מקורות זרים:

  1. Ray Murray "Keeping the Paparazzi an Arm's Length Away" 46(4) The Journal of Popular Culture 868 (2013).
  2. [1] Chris Dl Hunt, "New Zealand's New Privacy Tort in Comparative Respective" 13(1) Oxford University Commonwealth Law Journal 157 (2013)
  3. Kim McNamara "The Paparazzi Industry and New Media: The Evolving Production and Consumption of Celebrity News and Gossip Website" 14(5) International Journal of Cultural Studies 515 (2011).
  4. Simon Chester, Jason Murphy and Eric Robb, "Zapping The Paparazzi: Is The Tort Of Privacy Alive And Well" 27 Q. 357 (2003).
  5. Richard J. Curry Jr. "Diana's Law, Celebrity and the Paparazzi: The Continuing Search for a Solution" 18(4) The John Marshall Journal of Information Technology & Privacy Law 945 (2000).

 

אתרי אינטרנט:

  1. https://www.tmz.com.
  2. https://www.foxnews.com/politics/2012/10/09/ap-publishes-unflattering-pic-romney-bending-over/
  3. https://www.nydailynews.com/entertainment/gossip/bieber-chasing-paparazzi-photo-star-smoking-pot-article-1.1232129
  4. https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/world/Article-b8875cfbe039731006.htm

 

[1] Ray Murray "Keeping the Paparazzi an Arm's Length Away" 46(4) The Journal of Popular Culture 868, 869 (2013).

[2] שם.

[3] Kim McNamara "The Paparazzi Industry and New Media: The Evolving Production and Consumption of Celebrity News and Gossip Website" 14(5) International Journal of Cultural Studies 515, 515 (2011).

[4] שם, בעמ' 516.

[5] ראו לדוגמה האתר TMZ.com.

[6] Richard J. Curry Jr. "Diana's Law, Celebrity and the Paparazzi: The Continuing Search for a Solution" 18(4) The John Marshall Journal of Information Technology & Privacy Law 945, 946 (2000).

[7] Simon Chester, Jason Murphy and Eric Robb, "Zapping The Paparazzi: Is The Tort Of Privacy Alive And Well" 27 Advoc. Q. 357, 373 (2003).

[8] חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ס"ח 464 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

[9] סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שם.

[10] רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן פ"ד נט(6) 554, 600 (2005) (להלן: "עניין סולטן").

[11] סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע, שם.

[12] סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, שם.

[13] סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, שם.

[14] ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281, 293 (1977).

[15] ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558, 568 (2004).

[16] "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת"

[17] דברים אלו נאמרו בקצירת האומר, וברי שאין בכך כדי למצות ניתוח מעמיק של תופעת הפפראצי כעוולת לשון הרע. יחד עם זאת, לצרכי רשימה זו נסתפק בדברים אלו.

[18] סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[19] חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ס"ח 1011 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

[20] ר' סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, שם.

[21] ר' סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, שם. יש לשים לב היטב כי הפגיעה בפרטיות היא קודם עוולה אזרחית, אולם אם היא נעשית במזיד – היא עולה גם כדי עבירה פלילית. מכאן, שהעוולה האזרחית מוכלת בתוך העבירה הפלילית, ואם הוכח דבר קיומה של עבירה פלילית ממילא ניתן לומר כי הוכח דבר קיומה של העוולה האזרחית. ראו גם סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע כי אם הוכח מעבר לכל ספק קיומה של עבירה פלילית, ניתן להשתמש בממצאים והמסקנות כעניין של עובדה במשפט אזרחי בו צריך להוכיח קיומה של עוולה במאזן הסתברויות.

[22] ר' סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, שם.

[23] ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי, בפס' 24 (פורסם בנבו, 23.1.2013) (להלן: "עניין ורדי").

[24] ר' סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, לעיל ה"ש 19.

[25] עניין ורדי, לעיל ה"ש 23, בפס' 26.

[26] בג"ץ 6650/04 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, בפס' 24 (פורסם בנבו, 14.5.2006) (להלן: "בג"ץ פלוני").

[27] ראו והשוו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נ(1) 199, 284 (1999).

[28] ר' סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, לעיל ה"ש 19. אם הפגיעה נעשתה על דרך של פרסום, לצורך הקמת הגנה זו נדרש שהפרסום היה אמת.

[29] ר' סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, שם; חוק איסור לשון הרע, לעיל ה"ש 8.

[30] בענייננו מדובר בחלופות המצויות בסעיפים 2(1), 2(3), 2(4), 2(4א), 2(6), 2(9), 2(10), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, לעיל ה"ש 19.

[31] השוו: ע"פ 480/85 יוסף קורטאם נ' מדינת ישראל פ"ד מ(3) 673, 679-681 (1986).

[32] רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל פ"ד ס(2) 70, 83-84 (2005).

[33] שם.

[34] יש לשים לב שהמילה "להטרידו" מחייבת לכאורה שהבילוש או ההתחקות יטרידו דווקא את האדם שאחריו בולשים או מתחקים; אולם התיבה "הטרדה אחרת" מרחיבה את העוולה באופן שגם – למשל – חבר שיושב עם האדם שאחריו בולשים או מתחקים עשוי להיות מוטרד, ובכך מתקיימת העוולה. דוגמה אחרת היא שהבילוש או ההתחקות אחרי פלוני יטרידו דווקא את בת זוגו של פלוני, שכלל לא נמצאה עימו בעת הבילוש או ההתחקות. לעת הזו, נסתפק בדברים אלו.

[35] וראוי לציין כי אין סעיף 2(1) אינו דורש קיומו של פער רצונות, ונדמה כי המבחן לקיומם של מעשים ש"עלולים להטרידו" הוא מבחן אובייקטיבי.

[36] בג"ץ פלוני, לעיל ה"ש 26, בפס' 21.

[37] שם.

[38] אלכס שטיין "האזנת-סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים כאמצעים לקידומה של חקירה פלילית ובטחונית" משפטים יד 527, 535 (התשמ"ה).

[39] ע"פ 2126/05 סברי ג'רייס נ' מדינת ישראל, בפס' 11 (פורסם בנבו, 26.6.2006). במקרה זה נקבע כי צילום בני זוג במקום מוסתר (חורשה), במצבים אינטימיים, ללא ידיעתם, והפצת תמונותיהם – עולה כדי פגיעה בפרטיות.

[40] אם כי יצוין שפרשנות זו אינה חפה מקשיים. האמנם אדם המצוי בבית קפה ציבורי במרכז תל אביב רשאי לצפות לפרטיות?

[41] יצוין כי בתחילה סוכנות הידיעות התגוננה בטענה שמדובר ב"צילום חדשותי", אולם בהמשך היא פרסמה התנצלות בדבר פרסום התמונה. ראו למשל באתר: https://www.foxnews.com/politics/2012/10/09/ap-publishes-unflattering-pic-romney-bending-over/

[42] עניין סולטן, לעיל ה"ש 10, בעמ' 586.

[43] ר' דברי ההסבר בהצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 11) (פרסום תמונתו של נפגע או נפטר), התשע"א-2011, הצ"ח הכנסת 358.

[44] ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, בעמ' 27 (פורסם בנבו, 30.3.2004) (להלן: "עניין מקדונלד").

[45] שם, בעמ' 28.

[46] שם.

[47] שם, בעמ' 30; ההדגשה הוספה.

[48] שם, בעמ' 30-31.

[49] ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' שלומי בוצ'צ'ו, בעמ' 10 (פורסם בנבו, 19.11.2008) (להלן: "עניין ריבה").

[50] עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, בעמ' 25 (פורסם בנבו, 19.5.2009).

[51] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה פ"ד מח(3) 808, 821 (1994) (להלן: "עניין רשם מאגרי מידע").

[52] שם, בעמ' 822.

[53] רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 13.8.2008). ראוי לציין כי בנסיבות המקרה המרכיב המרכזי עליו בוססה אחריותו של הצלם היא ההבטחה שהופרה.

[54] סעיף 23(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ההדגשות הוספו.

[55] זאת, מאחר ומדובר בהפעלת אור חזק לכיוונו של המצולם.

[56] ת"פ (כ"ס) 1318/09 מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נ' רפאל רפאלי, בפס' 1 (פורסם בנבו, 8.9.2011) (להלן: "עניין רפאלי").

[57] ראו למשל המקרה בו צלם פפראצי רדף אחרי הזמר ג'סטין ביבר, כאשר במהלך המרדף נדרס הצלם למוות. https://www.nydailynews.com/entertainment/gossip/bieber-chasing-paparazzi-photo-star-smoking-pot-article-1.1232129

[58] עניין מקדונלד, לעיל ה"ש 44, בעמ' 28.

[59] עניין ריבה, לעיל ה"ש 49, בעמ' 5.

[60] סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, לעיל ה"ש 8.

[61] סעיף 14, שם.

[62] סעיף 15, שם.

[63] ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, בעמ' 52 (פורסם בנבו, 8.2.2012) (להלן: "עניין דיין-אורבך").

[64] דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3) 1, 33 (1998).

[65] עניין דיין-אורבך, לעיל ה"ש 63, בעמ' 54-55.

[66] עניין רשם מאגרי מידע, לעיל ה"ש 51, בעמ' 826.

[67] עניין דיין-אורבך, לעיל ה"ש 63, בעמ' 59.

[68] שם, בעמ' 56.

[69] שם, בעמ' 67.

[70] "הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965"

[71] "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".

[72] ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ פ"ד מט(3) 177, 194 (1995).

[73] סעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק.

[74] בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר פ"ד נא(4) 367, 383 (1997).

[75] בג"ץ 1/49 בז'ראנו נ' שר המשטרה פ"ד ב 80, 80 (1949).

[76] בג"ץ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים פ"ד מח(2) 456, 481 (1994).

[77] דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד פ"ד נז(4) 721, 745 (2003).

[78] עניין רפאלי, לעיל ה"ש 56.

[79] ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 108 (2012) (להלן: "גלעד").

[80] שם, בעמ' 110.

[81] שם, בעמ' 111.

[82] שם, בעמ' 118.

[83] שם.

[84] ראו לעיל ה"ש 57.

[85] ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 16, 21 (2004).

[86] גלעד, לעיל ה"ש 79, בעמ' 500.

[87] שם, בעמ' 501.

[88] שם.

[89] שם, בעמ' 503.

[90] שם, בעמ' 510.

[91] עניין רפאלי, לעיל ה"ש 56.

[92] ראו למשל הצלם שהותקף על ידי הזמר ג'סטין ביבר בעת שחסם את דרכו וניסה לצלמו:

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/world/Article-b8875cfbe039731006.htm

[93] גלעד, לעיל ה"ש 79, בעמ' 549.

[94] שם.

[95] עניין רפאלי, לעיל ה"ש 56.

[96] ע"א עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1) 113, 127-128 (1985).

[97] עוולה זו קיימת בדין הישראלי מכוח סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, לעיל ה"ש 19.

[98] וליתר דיוק – שהוסתר מהניזוק שהן נתגלו לאחר.

[99] Chris Dl Hunt, "New Zealand's New Privacy Tort in Comparative Respective" 13(1) Oxford University Commonwealth Law Journal 157, 158 (2013)  (להלן: "Hunt").

[100] שם.

[101] Intimate personal activity

[102] Hunt, לעיל ה"ש 99, בעמ' 158..

[103] שם, בעמ' 164.

[104] שם, בעמ' 165-166.

[105] ראו לעיל בעמ' 7.