לעבודה סמינריונית יש מבנה קבוע: תקציר, מבוא, סקירת ספרות, ממצאים, דיון, מסקנות, סיכום, ביבליוגרפיה ונספחים. מבנה זה בדרך כלל לא משתנה ולא משנה באיזה תחום העבודה – מדעים מדוייקים, מדעי הרוח, מדעי החברה וכדומה. ישנם מקרים בהן כותבים עבודה סמינריונית עיונית שבה לא מתבצע מחקר, אבל שאר חלקי העבודה נותרים קבועים.
שני חלקים שיוצרים בלבול בקרב סטודנטים, הם המבוא והתקציר. הסיבה לבלבול היא הדמיון ביניהם, אבל אתם יכולים לסמוך עלינו שנחדד את ההבדלים ביניהם כדי שתוכלו לכתוב את שניהם על הצד הטוב ביותר.
מה כולל תקציר בעבודה סמינריונית?
פרק תקציר של עבודה סמינריונית הוא, ובכן, קצר. מטרתו היא להביא בנקודות את עיקרי העבודה, בצורה שתמשוך את הקורא ובו בזמן תבהיר לו את נושא העבודה, הדרך בה נערך המחקר והמסקנות המרכזיות. פרק התקציר בדרך כלל לא עולה על 350 מילים וישנם שני אינדיקאטורים שיבהירו לכם שכתבתם אותו טוב
- אם ישימו אותו בהשוואה ל 10 תקצירים אחרים, הקורא יעדיף לקרוא את העבודה שלכם. תקציר טוב מפתה את הקורא להיחשף לעבודה בתוך אוקיינוס של מילים ומחקרים ולשם כך צריך גם להתקיים התנאי הבא:
- הוא מפרט את העבודה באופן כרונולוגי ומזכיר את הממצאים והמסקנות העיקריים, כדי שמי שהנושא רלוונטי לו או מעניין אותו יבחר לקרוא דווקא עבודה זו.
מה כולל מבוא בעבודה סמינריונית?
פרק המבוא יהיה בדרך כלל מקיף יותר ואורכו בין עמוד לשניים. במבוא אתם יכולים לפרט על הרקע שהביא אתכם לבחור דווקא בנושא הנדון, בין אילו מניעים אישיים או אחרים. מבוא צריך לכלול גם הוא את עיקרי העבודה, אבל ניתן להרחיב בו יותר לגבי המסקנות או ממצאים חשובים. כמו-כן, חשוב לציין את ההקשר הרחב בו נכתבה העבודה, כגון: תמורות פוליטיות וחברתיות, פיתוחים חדשניים בטכנולוגיה, גילויים מסעירים במדע ועוד.
מתי כותבים את המבוא והתקציר של עבודה סמינריונית?
התקציר והמבוא מופיעים בתחילת עבודת סמינריון ומספקים לקורא צוהר להבנת הנושא הנחקר. אולם, את שניהם כותבים בסיום העבודה ורצוי גם לאחר שקראתם אותה לעומק. רק כשתצליחו להבין באופן מלא את השתלשלות העניינים בעבודה שכתבתם, תוכלו להעביר אותה באופן רהוט לקורא. מומלץ לכתוב קודם את פרק המבוא המקיף יותר וממנו "לגזור" נקודות חשובות לתקציר, אם כי חשוב לוודא כי על אף הדמיון ביניהם, הנוסח שלהם שונה וכל פרק עומד בפני עצמו.
